דבורה פלורסהיים

 

הקדמה:   פסיכואנליזה ואומנות, בין כיסוי לגילוי

 

"הפציינט העיקרי המעסיק אותי הוא אני עצמי... אנליזה זו קשה מכל אחרת... עם זאת אני מאמין שצריך שתעשה ושהיא מהווה שלב ביניים בעבודתי." כך כותב פרויד לידידו פליס באוגוסט 1897. במכתביו ביטא פרויד לא אחת את התקווה שתלה באנליזה "ראשונית" זו פרי יצירתו, את תחושת ההישג וההתפתחות האישית שזכה לה באמצעותה, ולצד אלה את התסכולים "ללא נחם" ואת הקשיים והספקות עד ייאוש שהתעוררו בו במהלכה. במכתב מנובמבר אותה שנה הוא כותב, "האנליזה העצמית שלי ממשיכה להיות עצורה... אנליזה עצמית אמיתית היא בלתי אפשרית". על אף מסקנה זו הוא ממשיך לעסוק בה ולהאמין בחשיבותה. יותר מעשר שנים אחר כך הוא טוען "כל מי שאינו מצליח להגיע לתוצאות באנליזה עצמית מסוג זה, מוטב שיוותר מייד על הרעיון שהוא יכול לטפל בפציינטים באמצעות אנליזה (פרויד, 1910, עמ' 145).

 

פרויד ראה בתהליך האנליזה העצמית שלו תהליך של ריפוי עצמי (בעיקר בתקופת פשר החלום) והאמין שבאמצעות תגליותיו העצמיות יוכל להיטיב לטפל בפציינטים שלו, אך בעיקר ראה באנליזה זו אמצעי לגילוי ולהסבר של תופעות אנושיות כלליות. הוא חיפש לממצאיו אישוש אצל מטופליו, תוך שהוא נשען כעדות נוספת על מקורות תרבות כלליים כגון, מיתולוגיות, פולקלור ועבודות אמנות.

 

הדיאלקטיקה הטמונה בכיסוי וגילוי עולמו הפנימי לא נותנת לפרויד מנוח. זה לצד זה מתקיימים בו רצון עמוק לפרוס בפני הקורא אנליזה עצמית יסודית ורצון להיחשף כמה שפחות. שאלת חשיפת עצמו ממשיכה להעסיקו גם שנים רבות אחר כך. במכתב שכתב שנים רבות אחר כך הוא מעיר בקשר לחשיפתו העצמית ב'פשר החלום' : "אני גורס שצדקתי בכך ששמתי גבולות לחשיפה הבלתי נמנעת (כמו גם לנטיה הילדית) לאקזיביציוניזם שהתגברתי עליה מאז". ואף על פי כן, היתה החשיפה העצמית בלתי נמנעת. בלתי נמנעת מבחינת תפיסת פרויד את הנדרש לקורא על מנת שספרו יהיה ממש נגיש לו. סביר שבמקרים רבים כניסה כזאת לעולמו של הזולת מתאפשרת במידה רבה כאשר המספר מביא את עצמו, את החלום שלו, את זכרונותיו וחוויותיו שלו באופן בלתי אמצעי, יותר מאשר כאשר הם מובאים באמצעיות מתווך. פרויד מרבה לחשוף ולהפגיש את הקורא עם אמיתות קשות על טבע האדם. בשונה לגמרי מן "הריפוי בדיבור", האנליזה העצמית של פרויד היתה במידה רבה "ריפוי בכתיבה" - ואני רוצה לתאר תהליך מקביל של ריפוי בכתיבה ובאמנות ויזואלית שהחיו והפרו זה את זה כשנעשו במקביל ותוך כדי. פרויד רשם את חלומותיו ואת האסוציאציות להם, וכך המליץ גם לכל מי שיבקש לעסוק באנליזה כזו. כך נהג לרשום פליטות פה, פליטות קולמוס, שיכחת שמות וכן זכרונות מילדותו המוקדמת בפרט זכרונות מסך, סימפטומים חולפים ואף אינטראקציות מסוימות עם מטופליו. פרויד כותב לפליס, אך סובל משיתוק בכתיבה. מתברר לו שאין די בפליס ה"זר", זה שמחוץ לו, יהיה אוהד ככל שיהיה. הוא מוכרח להכיר את האחרות מפנים. "איני יכול לכתוב ללא קהל, אך לא איכפת לי לכתוב רק בשבילך". בעת כתיבת הספר היה פרויד מודע ורגיש לציבור הקוראים. כתיבה של אנליזה עצמית היא חושפנית בהכרח - שלא ככתיבה על פציינטים. יש סיבות להניח שאף בעיית הדיסקרטיות המתעוררת בענין חשיפת עצמו למטופליו העסיקה אותו ככל שהתפתחה הבנתו לגבי מהות ההעברה (הבנה שהיתה בראשיתה באותה עת). פרויד גם חרד מחשיפת פרטים כל כך אינטימיים בדבר החיים הנפשיים שלו, כיוון לא יכול להיות ביטוח כנגד פירושים מסולפים ע"י זרים (1900, עמ' 105). פרויד חוזר ומסביר לקוראיו בהרחבה שמסיבות אישיות הוא נמנע מלגלות דברים רבים שמוטב שיישארו בסוד, שכן במהלך האנליזה של חלומו נגלה לו הרבה על עצמו שלא חפץ להודות בו אפילו לעצמו.

 

לדבר בכנס של פסיכואנליטיקאים על הטיפול של עצמי ועוד תוך כדי הצגת עבודות אמנות הרי זה חיבור נועז ואולי מעבר לכך. טיפול הוא הרי חוויה אינטימית ביותר, חריגה ביותר, קשה ביותר לתיאור ולהעברה. זוהי חוויה אשר נרתעת מכל ידע, מכל שיח מחושב, חוויה הנותרת לעיתים קרובות אטומה אפילו למי שמתמסרים לה - האנליטיקאי והמטופל. פונטליס מתאר בעטו החדה : "עד כמה התרגשות עוררה אותה קולגה שדיברה אמנם באופן תיאורטי על מה שגילתה במהלך טיפוליה, אך גילתה בתוך עצמה", הוא אומר. זה היה חדשני, חי וסוביקיטיבי. אולם כמה מהר, הוא מציין, הלכו החומרים שוצגו ונשחקו לאיטם, הפכו למוכרים ולעוסים.

 

בתחילה היה כנס הפסיכולוגים הקליניים בגינוסר, אך שם מלכתחילה החוויה היא של אינטימיות חושפנית, ההזדמנות השנתית להסיר מחיצות, לפתוח לרווחה את העולם הפנימי, העשיר, הכואב, הפגוע , הכאוטי, לרקוד עד אבדן חושים, עד אור הבוקר, לשחק עם תחושות. ואחר כך היתה ההצגה בפני מורים ומנחים של מטפלים באמנות. או.קי. שם אני יכולה להשתמש בעצמי כ"מקרה לדוגמה" ואז מגיעה ההצעה להשתתף בכנס הזה – "בין פסיכואנליזה ואמנות". ואני משותקת. ממש משותקת. לא יודעת מה אומר ומה אציג וכיצד לא אכרות את הענף שעליו אני עצמי יושבת, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית. אני אומרת לעצמי, האם אני ממליצה לכל האנליטיקאים לעבור טיפול באמנות? האם אני אומרת אי אפשר להגיע לאנליזה למקומות שהגעתי? מה עם החשיפה? יצאת מדעתך, אני אומרת לעצמי, בגרסה השלילית, מה האקזיביציוניזם הזה? או כפי שאמר ידיד נפש שלי בסיום התערוכה במדרשה "מה היא מורחת את עצמה על הקירות?"

 

ואז בא הקול הבא: את אמיצה, את מוכנה ללכת עד הסוף, את האמנת תמיד באותנטיות ובמטפל כאדם, הרבה לפני שלהיות התיחסותי ואינטרסוביקיטיבי היה "אין". אולי מה שמקל עלי היא ההרגשה שאין כבר מה להפסיד? אני ממשיכה להתריס בפני עצמי. להפסיד? מה להפסיד? שלא ישלחו אלי פציינטים? שהפציינטים יידעו על חיי? והרי ללא התערוכה הם לא יודעים על חייך? וישנה חווית השקיפות, גם אם אינך מגלה דבר, הדבר מגלה אותך. ואולי מדובר בצרכים אינפטיליים נרקיציסטיים גרידא - שואל הסופר-אגו הפרטי והמקצועי שלי? ואם כן, אני אומרת לעצמי, אז מה... אולי אלה החלקים הבריאים שלך שסוף סוף מעיזים לצאת. ואולי זוהי ההגנה ההישרדותית שלך ושל תחושת הנמוגות, המחיקה? וכך אחרי מלחמת הקולות הפנימיים אני אומרת לעצמי: du hast genug" " - יש לך הרבה - וזהו אקט של נדיבות לתת משהו ממה שלמדת על עצמך האישי, המקצועי, על החיים. יש לך מה להגיד ואת ברת מזל שיש לך הזדמנות להגיד. קול נוסף, הוא אם כך, קול שמגלה את הנכסים, את האוצרות. אני ברת מזל שאני יכולה לדבר על החוויה הטיפולית שלי, לתת רפלקציה בקולי שלי. ומעבר לכל - אני מאמינה בכל ליבי שכפסיכותרפיסטים זו אינה רק זכות אלא חובה אתית לדעת ולומר לעצמנו ולפציינטים שלנו משהו על משמעות החיים. בפתח מאמרו על "צורות וטנספורמציות של נרקיציזם כותב קוהוט על הדעה הקדומה שמלווה את מושג הנרקיציזם ואת הדריבטים שלו (אקזיביציוניזם והאני האידאלי, כנגזרת של הסופר אגו). הוא מתאר בבהירות ובחיות  את הצורות השונות של הנרקיציזם ומאמין שמטרת הטיפול אינה לכוון אותו לאהבת אובייקט אלא לשנות את החלוקה וההשקעה שלו ובו בצורה יותר נכונה. לקראת סופו של המאמר כותב קוהוט: "היכולת של האדם לדעת, להכיר בסופיות של קיומו ולפעול בהתאם לגילוי המכאיב הזה, עשויה להיות ההישג הפסיכולוגי הגדול ביותר שלו, למרות העובדה שקבלה גלויה יכולה ללכת יד ביד עם הכחשה. האני, הוא שעושה את העבודה הרגשית, את הקבלה של היותנו ברי חלוף שמתרחשת תוך כדי ואחרי פרידות. ללא עבודה מאומצת זו לא נוכל לרכוש תפיסה ברת תוקף של מושג הזמן והזמניות ושל המגבלות שלנו בהשקעת הקטקזיס באוביקט".

 

עם זאת, בניגוד לפרויד, קוהוט מאמין שלא מדובר כאן על ניצחון החשיבה האוטונומית אלא שמדובר בצורה גבוהה יותר של נרקיציזם: "מי שהגיע לגדולה שבתפיסת המוות כחלק מהותי מהחיים אינו מציג חוסר תקווה או ייאוש אלא זכה בהישג צנוע, שמלווה לא פעם בבוז קל של האספסוף, שלא יכול  להנות ממבחר החוויות שיש לעולם להציע ואף על פי כן, רועד מפחד כשהמוות מתקרב".

 

והוא ממשיך בלשונו היפיפיה של גיתה שהתייחס בבוז למי שלא יכול לקבל את המוות כחלק בלתי נפרד מן החיים שיכול אז להיות רק אורח עגום, מטושטש  על פני האדמה הכהה:

"כל זמן שאינך מבין זאת,

 שזה המוות והרצון,

 תהיה נווד אורח

 על האדמה הכהה"

                             [תרגום חופשי מגרמנית]              

   

 

אין חרדה ולא הכחשה באמירתו של גיתה. אלא בטחון שמי שמסוגל להגיע לעמדה שכזאת מול החיים יכול לחוות סוג חדש, מורחב, טרנספורמציה של נרקיציזם, נרקיציזם קוסמי, טרנסנדנטלי מעבר לגבולות היחיד.

 

אני לקחתי על עצמי חשיפה כפולה - הן הוצאה של טיפול שלי מחוץ למרחב בסטודיו והאינטימיות שביני ובין המטפלת והן בהיות העבודות מעין יומן מחלה. כיום ניתנת לגיטימיות מחודשת לבחינה ביוגרפית ואוטוביוגרפית באמנות. בפסיכותרפיה ניתן מקום נכבד לדיון בשאלת היותו של המטפל סוביקט ובשאלת החשיפה העצמית.

(דברים שכתבתי בהרחבה במאמריי על מחלת המטפל).

 

לשאלת החשיפה והמבט הישיר ישנם גם היבטים קולקטיביים ופוליטיים. הגוף הוא שדה מערכה שיש להיאבק עליו. בתזה לדוקטורט ובמחקר חזותי שערך בועז טל מצא כי מעבר לפחד המיסטי מפני המחלה ומפני מה שקשור בה, אחר כריתת שד, יש גם פגיעה פסיכולוגית. בחברה המערבית השדיים נתפסות כביטוי הנשיות. אשה העוברת כריתת שד מתביישת בחוסר השלמות של גופה. בשל הפגיעה בזהותה האישית, בדימויה העצמי ובמיניותה. כל המערכת המשפחתית נפגעת ועוברת שינוי. כל הנשים שהצטלמו לסדרת התצלומים שהציג עשו זאת מתוך תחושת שליחות. מבחינתן החשיפה במרחב הציבורי היה צעד אמיץ לשינוי יחס החברה למחלה ולעצמן. בעז טל מאמין כי באמצעות תצלומיו הוא משנה את יחס החברה אל הנשים הללו ואת יחסן אל עצמן וזה כוחה ותפקידה של האמנות.

 

אריאלה שביד, כרותת שד, מעמידה מול האשה האידאלית- וירטואלית את הדמות האנושית הממשית , של האשה כרותת השד. כאפשרות אחרת של יחס האדם כלפיי עצמו ויחס החברה כלפיו. זהו מבט אמיץ אל ישותה של האשה שגופה השתנה אמנם, בעקבות מחלתה, אך נשיות ואנושיות ממשיכים להתקיים. אני מניחה שגם לי הצורך לשבור שתיקה ואולי להפנות את תשומת הלב לזהירות שבה אנו נוקטים בעניינים הנוגעים לגוף, למיניות, לבריאות הפיזית והנפשית של כולנו ושל פסיכותרפיסטים בפרט.