אפור-יה
ינואר, 2009
כשאנו עוסקים בשחור ולבן, אנו חושבים מיד על טוב ורע, על הבדלים קיצוניים, כמעט אלימים. מבחינה אמנותית וגם פילוסופית שחור ולבן מיד מתקשרים ליש-ואין. הלבן מבליט את הפתיחה ונותן מרחב אינסופי; השחור בולע את השפע, מכסה, מכווץ, אך יוצר עומק אינסופי. שחור הוא גם מוות כמו שהלבן הוא דממת המוות. איך נוכל להתמודד עם חוויה אקזיסטנציאלית זו? אולי אם נתפוס את גבולם של החיים, נוכל לארגן סדר עדיפויות מחדש, אולי נחיה כל מילימטר במרחב הקטן והקצוב שעומד לרשותנו. כך אולי נהפוך ל"מורדים אקזיסטנציאלים", למגלים תגליות של האינסוף, אולי כך תתרחש התמרה מחוויה סופית לחוויה אינסופית.
אבל, לא תמיד הדברים הם שחור לבן, חיים או מוות, מלחמה או שלום, אאופוריה או דפרסיה. באותה עת, אני חווה שגרה אפורה ומהרהרת בחווית האפור. האסוציאציות שמתקשרות לאפור לאו דווקא נעימות: אפרוריות, שעמום, חד גוניות, עננה, דכדוך. בגדי עבודה, זקנה, צרות, שוק אפור, תקופת חיים שלא קורה בה דבר דרמטי, רוטינה יומיומית "הורגת", צורה אחרת של גסיסה.
הימצאות במקום כזה יכולה להפעיל נטייה אוטומטית לברוח לגרייה שבקצוות. לעומת זאת, ההישארות במקום הזה עוררה שאלות:
מה בינתיים, מה ברווח, בין לבין, כיצד יתמלא החסר, האם במשהו חזרתי סיזיפי, או במרחב פוטנציאלי שיפתח? אולי דווקא ההמתנה, ההשתהות ברגע הנוכחי, עצם הניסיון למצוא איזה סיפוק בשגרה הם שיניעו את החיים?
כך התחלתי בתרגול ציורי פשוט ועמלני של מגוון האפורים. את התרגיל הזה ניסיתי על מצע של ריבועי קנווס בפורמט של 10X10 ס"מ, והתחלתי ליצור סקאלה של אפורים. אולי כך חשבתי ללמוד על האפרוריות שבחיינו, על קטנותו של האדם, על הפרטים הקטנים המרכיבים את חייו, על מגבלותיו וגבולותיו. בבחירה זו שמתי על עצמי מגבלה שבאופן פרדוקסלי גם משחררת. תחילה חיפשתי סימנים בחומר, סימנים להוויה במקום האלמנטרי ביותר- במתח בין הלא כלום למשהו. ואמנם, החיפוש אחר גווני גוונים של האפור, איפשר לגלות את העושר הפנימי, הניואנסים, את הדיאלקטיקה של הפשטות במקום שעדיין אין מחשבה, אולי הבזק מחשבה, אולי אסוציאציה להפתעתי, נתגלה לי במשך הזמן שגם צמצום שכזה יכול להכיל תמצית הכל, עולם ומלואו, אין סוף של אפשרויות, רב שכבתיות, פנימה והחוצה, זום אין וזום אאוט.