דבורה פלורסהיים

מלחמה על החיים והחיים במלחמה

נובמבר 2006

 

עבודות שנעשו בתקופת מלחמת לבנון השניה, בה לחם בני.דימוי האייל בסבך שב ואתו העקדה. תום, טירוף ורצחנות דרים בכפיפה אחת, תחבושות הופכות לחומר נפץ, רקמה הופכת לגשם של כדורים, והקונפליקט הקולקטיבי ביחס לתפקיד האמהי נמצא בשיא עוצמתו : בין לאפשר את נפרדות הילד ובין להגן עליו. באותה עת, כל שיכולתי לעשות הוא לשמר את המקום הילדי באמצעות צבעי הפנדה, לרקום את שערותיה הסומרות של האם, לסלק את השד באמצעות הגנות וריטואליות או להרחיק את ה-uncanny באמצעות צבעוניות גורפת.

כך למשל, התאפשרה התמרה מקורבן למקרבן, ממי שניטלה ממנה הבחירה למתכננת ומוציאה לפועל, וממקום של קרע לתפירה, רקמה ואיחוי.

בהיות העבודות מעין יומן אישי ובהשתמשי בעצמי כ"מקרה לדוגמה", הן כרוכות בחשיפה עצמית רבה. פרט לאקזיביציוניזם גרידא, אני מניחה שיש בי גם הצורך לשבור שתיקה, להילחם בשכחה המהירה, בדיסוציאציה וברצון "לנקות מהר" ולעבור הלאה, להתקומם נגד העלמות ואילמות.

 

במשך התהליך ובמיוחד כשהלך וגבר הרצון בתערוכה, נעשיתי מודעת שוב למשמעות המבט בתהליך ההתמרה. "לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי?" שואל הגיבור בספרו של ארי דה לוקה, 'הר אדוני', "כנראה שלא. כנראה, יש צורך

באדם אחר שמודיע". המביט הופך למתבונן, למעיד, למהדהד וההתמרה יכולה להתרחש גם אצל המתבונן. כך נוצרת תיבת תהודה משותפת, אם כי נבדלת בתוך חוויה של יחד. חשיבותו ותפקידיו של המתבונן באו לביטוי כבר בעבודה הראשונה שעסקה בדימוי האייל שבסבך כשעלה אצלי המשפט הבא : "זהו המקום שבו עומד הצופה שאינו מרגיש לי כצייד אלא כמתבונן, כמלווה, כחומל עד להיחלצות".  

 

וישנו גם הצורך בהשארת חותם. גדעון גכטמן אומר בפה מלא "המשמעות של עשית אמנות. המשמעות העליונה מבחינתי ... אני משאיר אחרי משהו שישרוד אותי. זה סוג של חיים לאחר המוות". ובדומה לו, מוטי מזרחי : "זו מלחמה על התודעה של האנשים. כל החיים שלנו הם נסיון לחרוט משהו. איזה סמל שיישאר".

 

בסופו של תהליך, למרות החומרים הקשים (ויזואלית ורגשית) אני מקווה שבוקע מתוכם מסר אופטימי. פעולה אמנותית של רפאות היא גם סיפור של הישרדות. עבודות אלה הן בשבילי מין מורשת של משהו חיובי שאפשר להציע לאחרים מתוך המאבק.

 

תקופה זו מסתיימת בעבודה Ich habe Genug כשמה של קנטטה מס' 82 של באך.