דבורה פלורסהיים

"היי שקטה, עכשיו הכל בסדר\ אפילו המחנק עומד להשתחרר

 זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן\זה העולם שיש ואין עולם אחר.
 היי שקטה כאילו אין בך דופי\ כאילו האוויר נותן לה הגנה
 כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי\כאילו מעפר פורחת שושנה."

 

         רחל שפירא

 

יום אחד אדם קם ומגלה שמה שפחד ממנו יותר מכל -  אבדן מוחלט, שרירותי ובלתי צפוי של עצם ה"אני" -  עומד להתרחש. זה הרי הרבה פחות גרוע, אני אומרת לעצמי, מאותה מחשבה ש"אי אפשר לחשוב אותה", שמשהו עלול היה לקרות לאחד מילדי, והרי הדברים הללו קורים, במיוחד בארצנו הטורפת בני עשרים. לפני שמונה-עשרה שנים חליתי בסרטן שד. ביום בו נותחתי התרחש אסון המסוקים. ב2005 חזר הסרטן בשלישית ובקיץ לאחר מכן חזרה המלחמה הקולקטיבית.

מחלת הסרטן, כמו המלחמה, מאיימת לא רק לקטוע את החיים, אלא בתהליך כרוני וממושך היא פוצעת, מסרסת, מחלישה,פולשת, כובשת בכל פעם אזורים חדשים ופוגעת בתחושת הרציפות של העצמי. במחלה, כמו במלחמה, אין מנצחים או גיבורים, ישנם בני אדם, בשר ודם, שכל אחד מהם מחפש את ערכת ההתמודדות שלו.

 

באופן פרודקסלי, ואולי לא, שימש עבורי המפגש הכפול עם אימת המאכלת, הפרטית והקולקטיבית, כנקודת מפנה. ככל שגברה האימה, התגבר החיפוש שלי אחר סדר חדש, נקודת אחיזה, מנוחה והכלה, אחר מקורות אסטטיים של ארוס, תקווה ומשמעות. ככל שגבר האיום, התגבר הצורך ליצירה שהיא מעבר למילים, למה שמחזיק באופן מהודק את החיבור גוף-נפש, משהו חומרי, תנועתי. ואולי היה גם צורך לתוצר ממשי, כזה שאפשר לחזור ולהתבונן בו, בעצמי, שמושלך על הדף ולהפנימו בכל פעם מחדש במקום שבו ההפנמות, כמו הפונקציות האחרות, נעשות מחוררות. כך התגלה לי כוחה המרפא של האמנות כמספקת חיות, בריאה ויופי וכמספקת את החירות ל"כתב יד" יחודי.

תחושת הניצחון, ניצחון החיים היא דווקא במקום החשוף והפגוע כל כך כשאפשר לברוא יופי. האמנות, כך גיליתי, היא גם דרך לנוע בין פנטזיית האומניפוטנציה ובין תחושת האימפוטנציה, בין המשאלה לקנות שליטה מדומיינת על העולם ביצירת משמעות שגוברת על אימת המוות, ובחיבוקן של יצירות שיכולות להתקיים בזרם הזמן יותר מן האדם.

 

 

עבודות אלו הן, אפוא, יומן אסטטי של התמודדות רבת הפנים על החיים. זוהי התכתבות פנימית ישירה, פיזית עם הטירוף המוטטיבי, עם הטיפולים הרפואיים האגרסיביים, עם האימה וההרסנות, הכישלון, האובדנים, הכעס והבדידות. זהו ניסיון להשתמש בתהליך ובתוצרים האסטטיים ככוח מתקן, מרפא, מתמיר ומחייה, כוח שמטרתו להפוך את הסמוי לגלוי, את הבלתי נסבל לנסבל ואת הייאוש לתקווה. כמו היו העבודות זיכרון מסוגנן של חווית הנגיעה במוות וחזרה לחיים שלמים.

 

 

עיסוק בחומרים אלו בא לידי ביטוי בתערוכות שהצגתי לאורך השנים. כעת מוצגות התערוכות באופן וירטואלי בגלריות שלפניכם.