דבורה פלורסהיים

(אכן, הקליניקות הפסיכולוגיות עדיין מלאות בבני הדור השני, ובכאלה שניתן להבחין אצלם בטראומה מצטברת), עניין בלתי נלאה בהיסטוריה המשפחתית ובשוליו של אותו הקרע, בנסיון לתת לו צורה ומובן. זו כנראה הסיבה שהתחלתי לחקור את נושא ה"סוד", שהתחיל, כביכול, באקראי ממטופלת שהגיעה אלי עם סוד שעיצב והכביד על זהותה, דרך "הרהורים על סודות וחשיפה בתרבות" ועד  חקירה יותר עמוקה של "צילו של הסוד הטראומטי". המשכו של תהליך זה בכתיבת ממואר (memoir) שהיה יכול להישאר פרטי, אך נראה שהוא יכול לשמש כמקרה לדוגמה - case study - לנושאים שמעסיקים אותי ואולי לא רק אותי: "חיים במלחמה ומלחמה על החיים". 

 

עובדה היא ששגרת הקיום בישראל עוברת בין טרור למבצע ולמלחמה. המרחק בין העורף לחזית לא היה גדול מעולם ובשנים האחרונות נמחק כליל והיקף האולוסיה שניתן להגדירה כפוסט-טראומטית הולך וגדל. מציאות זו אינה יכולה להיות מוכחשת או להידון בהקשר מבודד, כיון שהיא מתקיפה את הגוף ואת הנפש כמו גם את הסדר הסוציו-תרבותי, וכל אלה נוכחים מחוץ ובתוך חדר הטיפול. שוב ושוב מיטשטש הגבול בין המציאות החיצונית והפנימית, נחדר הגבול בין האני-האישי והאני-המקצועי, ודולפים לתוך חדר הטיפול תכנים מאיימים מעולמו של המטופל ומעולמו של המטפל תוך די המאמץ והחובה לשמור על חדר זה כמקום מכיל.  

 

אבל גם חליתי בסרטן שד. כך קרה שביום שנותחתי שוב נקשרה ברית של זכרון בין הטראומה הפרטית והקולקטיבית. זה היה היום שבו התרחש אסון המסוקים בו נהרגו 70 חיילים.  

מאז, במשך 18 שנים, חזר הסרטן עוד פעמים אחדות ולא פסקו המלחמות הקולקטיביות. 

לחיים בצל איום מתמיד יש השלכות פסיכולוגיות עמוקות וכמו קרינה רדיואקטיבית, השפעתה המיידית אינה ניכרת אלא רק נזקיה המוטטיביים ארוכי הטווח.

שנים אלה ציינו תחילתו של מסע - מסע של סבל גופני, אך לא פחות מסע רגשי ומנטלי, והתקרבות מפחידה אל התרוקנות מחסן התחמושת. אולם, למדתי שדרוש זמן ועבודה פנימית רבה כדי לקלוט שאינני הולכת למות מסרטן כל כך מהר – אלא אני הולכת לחיות איתו, לחיות עם אימה ללא שם, אי ודאות, כאוס, אבדן שליטה, יאוש, אין אונים, אין מילים ובדידות.

 

מטבע הדברים, היו אלה שנים של חיפוש אחר מה שאני נוהגת לכנות  "ערכת ההתמודדות שלי". 

החיפוש שלי אחר התמודדות עם סדר חדש, נקודת אחיזה, תקווה, מנוחה והכלה עבר כמה גלגולים, חלקם מקבילים. יותר ויותר מצאתי עצמי נאחזת בכתיבה כדרך להבין, לתת מובן, למצוא מרחב שפוי, כחבישה ואולי כמנוע מחייה. מצאתי עצמי כותבת מאמרים מקצועיים שנובעים ונוגעים במימד האישי גם בסגנון כתיבתם, גם במידת החשיפה שלי כמטפלת, כאישה, כאדם, במרחב שבין "גוף ראשון לשלישי", שהיום אופנתי לקרוא לו "הסוביקטיביות של המטפל". המחלה שנכנסה כבת לוויה לחיי (איזה מונח מספקת לנו העברית!) חייבה להתמודד עם שאלות טיפוליות ואתיות, עליהן כתבתי במאמר על "מחלת המטפל", אך בו בזמן חידדה הפלישה לחיי את המבט אל הדיאלקטיקה בין חיים ומוות, בין ארוס לטנטוס ולחיפוש אקזיסטנציאליסטי אחר תשוקה ומשמעות. במרחב הזה נוצרו רעיונות משלי ומבט אחר על "מהות התקווה", רעיונות שהתפתחו בהדרגה והושפעו מאוד מדונלד ויניקוט. 

 

לילה אחד חלמתי שאני מגיעה לביתו של ויניקוט, קוטג' בכפר אנגלי. זימנתי עצמי לשיחה טיפולית או להדרכה מקצועית. הוא מקבל אותי במאור פנים ובדמותו בחלום הוא נראה כמיזוג של דמויות גבריות שהבעתן רכה ודיבורם רך, חיבור של אינטלקט, רגש ויצירתיות אינסופית, משחקית. ויניקוט נעשה עם השנים מנטור וירטואלי שלי. וגם אם היה הדבר ביטוי להשלכה או לאידיאליזציה, אין בכך פסול, שכן הרי כולנו זקוקים לאוביקט מואדר, חכם, נושא תקווה. ככל שנקפו השנים ותכפו שאלותי על משמעות החיים, מצאתי אצל ויניקוט "מרחב מוגן". פרויד נתפס בעיני כ"יקה" סמכותי ונוקשה, שהתקשה לקבל בעצמו את חולשותיו האנושיות, ובכלל זה את מחלת הסרטן הקשה שלו, שומר באדיקות על סגירותו ועל הסטרוקטורה של הטיפול הפסיכואנליטי (למרות החשיפה הפרודקסלית של העולם הלא מודע שלו בחלומותיו ובמכתביו), ואילו ויניקוט שהרבה להרצות לקהל לא-פסיכואנליטי בצניעות ובאמונה בתועלת הרבה שבכך, ייצג עבורי משהו שיש בו חופש משחקי, ספונטניות, יצירתיות ואינטואציה. אולי אני מעדיפה את העמדה שפסיכואנליזה היא בעצם הרחבה של סיפור קורות החיים, ולא החיים עצמם. ואולי, אני מקדימה את המאוחר, והעדפתי את ויניקוט קשורה בשאלות שלי, שהלכו ותכפו, על תפיסת החיים והמוות. היה לי קשה לקבל את אמירתו ה'פרוסית' של פרויד שבריאות נפשית פירושה שעלינו לשאוף לא יותר מאשר ל"אי אומללות מצויה" - common unhappines, וגדילה פירושה השלמה רציונלית של האדם עם מגבלות קיומו. ואילו ויניקוט שאל את עצמו מהו הדבר הנוטע בנו תחושה שאנו חיים, מניין לנו ההרגשה, כשהיא קיימת, שראוי לנו לחיות את חיינו? אין ספור רעיונות של ויניקוט אני מאמצת ואם יאלצו אותי לבחור אמירה אחת שאין בלתה, אין לי ספק שאבחר במה שכתב בסוף חייו "הלואי אהיה חי כשאמות". לפיכך, אם מטרתו של היצור החי, על פי פרויד, היא למות על פי דרכו, ויניקוט יוסיף לכך  שמטרתו של היחיד היא לחיות על פי דרכו. 

 

אך מה באשר למקום שאין בו מילים, אותו  שלב שעוצמת הכאב עוברת מן הפיזי והנפשי אל המטאפיזי, כך שכל ניסיון לדבר אותו  נידון לכישלון? כך הגעתי לעיסוק רב מימדי באמנות ולחיבור בין אמנות ופסיכואנליזה. גיליתי את העבודה המגעית, הישירה עם היד על הבד כמפגש רב ערך של גוףנפש, ככוח מתקן, מרפא, מתמיר ומחייה, כוח שמטרתו להפוך את הסמוי לגלוי, את הבלתי נסבל לנסבל ואת היאוש לתקווה. מדברות אלי מילותיו של הצייר משה גרשוני על תערוכה שעשה כשהוא מתמודד עם מחלה: "הנה אדם בתשוקתו, בתפארתו, בקלונו, בכליונו, בזמנו, במקומו, בדורו, במורשתו, בעמו, בהתעלותו, באימתו." 

עבודות האמנות, שמוצגות באתר זה, מדגימות את פעולת הטרנספורמציה והתיקון. כך למשל, התאפשרה התמרה מקורבן למקרבן וממי שניטלה ממנה הבחירה למתכננת ומוציאה לפועל, כך במישור האישי וכך במישור הקולקטיבי. 

 

תוך כדי התהליך גיליתי את כוחה של האמנות גם כמעשירה ומרחיבה את הקשב, את המידה שהיא מאפשרת ל"אני", האישי והטיפולי, לנוע בין קשב מודע, מכוון ורצוני, לבין פיזור דעת בעל אופי חלומי. מריון מילנר (מהדמויות הבולטות בחברה הפסיכואנליטית הבריטית שפתחה את הפסיכואנליזה לתחומי החינוך והטיפול באמנות, כמו גם להקשרים רחבים יותר של רגישות גופנית וחושית, אמנות, שירה ומיסטיקה) מצטטת את פאול אהרנברג, ויולן וצייר אימפרסיוניסטי: "ללמד מישהו לאהוב את הלא מודע, זה ללמד אמנות". תהליך זה תורגם לכלל מאמר על "חשיבה חולמת" ולרב שיח משולב בתערוכה "על האפשרות לחוות באמצעות הביטוי האמנותי את דרך היווצרותן של מחשבות, רגשות, משמעויות והחייאה בחויה הסוביקטיבית ובמפגש הטיפולי ("אפור-יה"). 

העיסוק המשולב באמנות ובפסיכואנליזה איפשר לי לחזור ולחבר את הפרטי עם הפוליטי, את הלא מילולי עם המילולי, את הלא מודע האישי עם הלא מודע הקבוצתי כפי שבאו לידי הדברים בשני מאמרים נוספים:  "ממכונות מהפכה למכונות כיבוש - דו"ח פסיכודיאגנוסטי על 'ישראל' " ו-"אהבה מקודשת בדם", שניהם נכתבו בעקבות תערוכות בגלריה 'הקיבוץ'. 

 

הרבה לפני המפגש שלי עם האומנות הפלסטית הפכה המוסיקה הקלאסית לחלק בלתי נפרד מחיי, בתחילה בשנים ארוכות של נגינה ולאחר מכן כמאזינה, כחווה. עבורי המוסיקה היא מעטפת קולית מלטפת שמזקקת את הפוטנציאל האסטטי בכל רגע. המוסיקה היא בת לוויה שבכל מצב מצליחה להחיות אותי ולהעניק לי חוויה טרנסנדנטאלית, של התעלות.

 

גם הנגיעה במימד הרוחני, משמשת כמרכיב בערכת ההתמודדות שלי. שורשיה בדמותו של אבי והמשכה בבן זוגי, אנשי אמונה, פלורליסטים והומניסטים, שפתחו לי פתח לעולם הספרים היהודי ולהזדמנות לחבר נושאים אנושיים אוניברסליים לזוית פסיכולוגית ויהודית.