פרשת ״ויצא״ -
יעקב יוצא לחפש את גרעין העצמי שהוא צלם אלוהים באדם
חשוון תשע"א
בחרתי היום לתת דרשה קטנה וצנועה על נושא אינסופי. אפילו ההגדרה אינסופי נראית מצמצמת. השאלה ששאלתי בעקבות הפרשה היא היכן נמצא אלוהים, או כאחד השמות של האלוהים, היכן מתגלה "המקום".
מטבע הדברים, אלוהים אינו מקום או דבר שאפשר לתפוס אותו אלא דרך איזה יצוג בלבד, דרך התגלות.
וכך מתחילה הפרשה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע בַמָקום, וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב מעליו ויאמר..." וגו'. וכאן מגיעה ההבטחה המוכרת. "...וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי..."
אפשר לומר שהביטוי מקום שמופיע בקטע הזה שלוש פעמים, מתכוון בשתי הפעמים האחרונות למקום במובן place. בפעם הראשונה מופיע הביטוי בצורת ניקוד שונה וגם הפועל שקדם לו מעניין - ויפגע במקום. לא כתוב הגיע למקום במובן ויפגוש אלא ויפגע. אמנם נדמה לי שבעברית התנ"כית שתי מילים אלה הינן מילים נרדפות ואף על פי כן, אולי יש כאן הטרמה, הקדמה למפגש הנוסף שבו נפגע יעקב "פנים אל פנים" עם אלוהים בפנואל, במאבק שלו עם איש האלוהים.
אם כן, בלשוני אשאל איזה אלוהים, איזה "מקום" מתגלה ליעקב באמצעות החלום?
האמירה השגורה היא שאלוהים נמצא בכל, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת שהרי "לית אתר פנוי מניה".
אני מוצאת הרבה עומק באמירתו של הרבי מקוצ'ק שאלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס לשם ואני ממשיכה לשאול: האם אלוהים נמצא באמירה לאברהם לעקוד את בנו, או שמא הוא נמצא באייל? או בתבונה של המנעות מעקידת הבנים? אולי אלוהים הוא איזה מודעות פנימית שמתגלה ליעקב מתוך החלום, שמאפשרת לו לעבור טרנספורמציה ממקום של פחדן ורמאי למשהו אחר, בודאי למי שצריך סבלנות והרבה סבלנות?
ואולי אלוהים הוא הייצוג של הכמיהה האינסופית, חסרת גבולות? הדבר הטרנסצנדנטי שאליו אנחנו משתוקקים? בשעה שביקש משה מהאלוהים לראות את כבודו, השיב לו אלוהים "כי לא יראני אדם וחי". לכאורה, תשובה פשוטה, אך ישנו לכך פירוש חסידי:
מעשה בחסיד אחד שביקש מהרבי שיפענח לו דבר לא ברור: שקודם הנסיעה אל הצדיק, הוא ממש להוט ומתאווה לראותו, אבל כשהוא מגיע אליו, מצטננת בבת אחת התשוקה וכל החיות שתססה בו קודם מתפוגגת.
הרבי משיב לו - כשיראה אדם את האלוהים, הוא לא יאבד את חייו אלא את סקרנותו ותשוקתו.
אלוהים, איפוא, יכול להיות ההבטחה הקוסמית, הארץ המובטחת שאליה לא יגיע משה, הוא רחל שאליה לא יגיע יעקב, היא הפריון שאליו משתוקקת רחל העקרה, הוא הדבר השלם הבלתי מושג לעולם. אף על פי כן, אנחנו זקוקים לדבר הנשגב שיבטיח - כמו מה שמובטח ליעקב בפרשה זו - התפתחות, מרחבים, הגנה מוחלטת "ושמרתיך בכל אשר תלך", כל מה שאנו מייחלים לו מול אי הודאות האקזיסטנציאלית של חיינו. כמו שהחסידים מתפללים לאלוהים וזועקים "טאטא", אבא.
אולי אני כבר רומזת כאן שהארץ המובטחת אינה דווקא ארץ קונקרטית ובית-אל אינו דווקא מקום מסוים במפה ואת אלוהים צריך לחפש בתוך נפשנו פנימה.
ואולי אלוהים הוא הצניעות, חוכמת הגוף, הגנטיקה, ההצלחה של יעקב ביחס לעדר של לבן.
אולי אלוהים הוא התרוממות הרוח הנחוצה לכולנו להתעלות מעל הקונקרטיות. ספר בראשית מלא בסיפורים קונקרטיים על אנשים אנושיים, בשר ודם, מלאי חסרונות, חמדניים, קנאים, פחדניים וחלום יעקב מבטא את הצורך להתעלות בסולם, להיזכר שיש משהו מעל, מעליו, מעל הדברים הקטנים האלה. גם הרבי מלובביץ' סבור שעבודת הסולם של היהודי פירושה שהגשמיות לא רק שאינה צריכה להפריע לעבודת הרוחניות אלא מסייעת לה.
חיים באר מספר על שתי דמויות ידועות מן החסידות: "החוזה מלובלין" ו"היהודי הקדוש". כל אחד מהם ביקש בדרכו לגאול את האדם ממצוקותיו הקיומיות ולהעלותו מדרגה אחר מדרגה, שלב אחרי שלב, בסולם, בסולם יעקב, אל ה"יש" האמיתי והיה ויכוח ביניהם על הדרך. האחד טען שהגאולה תגיע מפעילות מיסטית אינטנסיבית שתשנה את סדרי בראשית ותשפיע על מהלך ההיסטוריה, כלומר, בפגישה עם פני אלוהים ואילו השני שכינויו "היהודי הקדוש" האמין שהגאולה תבוא כתוצאה מהתמקדות של היחיד בתיקון מעשיו, בפרטים קטנים המרכיבים את היום יום שלו "בשוק, בבית ובלב".
אף על פי שבמבט ראשון החלומות בספר בראשית מוצגים כאמת מוחלטת אלוהית המנבאת את העתיד לבוא, אני רוצה להציע שאולי זוהי התגלות אלוהית במובן שונה. החלום אינו חלום נבואי שמבטא עתיד שנקבע מראש. החלום מגלם את הפחדים והמשאלות שנובעים מעברו של החולם ומייצג את ההכוונה של התפתחות העתידית של הנפש לקראת הבשלת מגמות פוטנציאליות בתוכה. כלומר, החלומות הם ייצוג של אלוהים, סימני דרך שאלוהים, ההשגחה הפנימית, שולח כדי להנחות את האדם בדרכו.
כלומר, לחלום יעקב יש שני פנים: הפן הראשון, החלום הוא ביטוי לכך שאלוהים התגלה ליעקב ובחר בנפשו להיות סולם למפגש עם האלוהות, ונתן לו את היעוד להיות אבי האומה.
הפן השני, נוגע למשמעות הבחירה. אני רוצה להציע שרעיון הבחירה אין פירושו שהאדם נבחר להיות בעל ערך ומתנשא יותר מאחרים, אלא שלנבחר יש משימה ומחויבות לעבודה קשה לממש את עצמו, את כֻּוליות העצמי. אין זו מתת חינם אלא מחויבות גדולה להתפתחות רוחנית ונפשית עם עליות וירידות. גם ליעקב מחכה עבודה קשה בפרשה זו ובהמשך חייו על כל הקורות אותו שמסתיימת באמירתו לפרעה :"מעט ורעים היו שני ימי חיי" (בראשית מז', ט').
הבחירה, איפוא, מלווה בהשגחה פנימית, שמגיעה באמצעות חלומות או אינטואיציות או בהכוונות של ארועים שאנו נוהגים לקרוא "יד המקרה". זה הדיאלוג הייחודי בין האדם לבין ההשגחה הפרטית שלו, בינו לבין גרעין העצמי שלו שהוא צלם אלוהים באדם, משהו שהאדם חווה כקול אלוהיו אשר קורא לכל אדם "אייכה". אריק נוימן, הפסיכולוג היונגיאני, מתאר זאת כמצב בו האדם מתנסה בחד פעמיות העמוקה של חייו, של ילדותו וגורלו ונהיה מודע לה. מתברר לאדם שהוא איננו "לא כלום מקרי", או פחדן עלוב ורמאי אלא שמשהו בקרבו מתכוון אליו עצמו ודווקא אליו, בתור הוא עצמו. רק אז הופכת תקופת חייו לכֻּוליות אשר עליו להגשימה בעצמי שלו.
יעקב מבין מעצמו שחלום הסולם מבטא את הקשר בינו ובין היעוד הרוחני שלו, אלוהים שנגלה לו ושהוא בתוכו אומר לו, "אל תירא". החלום מסייע לו לא לפחד ומחזק אותו שיש כוח גדול ממנו, אלוהי במהותו, ששומר עליו ומנחה אותו. פעמים רבות כשאדם במצוקה, הוא חולם חלום שבא לעודד אותו, ולאשר לו מעמקי עצמיותו את דרכו ואת ההשגחה הפנימית. כך גם אפשר להבין את המאבק עם איש האלוהים בפנואל בפרק ל"ב. יעקב, צולע על ירכו, מודע לחסרונותיו, צמא ברכה, אך גם יודע שאם ילחם בנחישות, יתברך בברכה מתוך הוויתו הפנימית. העוצמה תבוא מבפנים.
בספר האחרון הנפלא של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך" מתאר הסופר שהטיבטים מציירים סולמות לבנים על הסלע. הם מציירים את הסולמות במקומות גבוהים, קרוב לשמיים, כדי שנשמות יקירהם יוכלו לרדת בהם ולבקר אותם. אולי כדי שיקבלו השראה מאבות אבותיהם? חיים באר אינו מפרש. אבל מעבר לכך, חיים באר מעורר הרבה שאלות היכן הוא "המקום": בהרי ההימליה, בבני ברק או בתוכנו.