בין שברים לתרועה -
דרשה לראש השנה תשע"ב
הדרשה נכתבה לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011
בתפיסה סנטימנטלית או קולינרית, אפשר לראות את ראש השנה כתאריך עמוס בחובות מעיקים - כגון כמות הסמסים שצריך לשלוח כדי לברך בשנה טובה, או השאלה את מי להזמין לארוחת החג, איך מתחלקים בני המשפחה ובכמה מזון להעמיס את עגלת הסופרמרקט. אך ראש השנה אינו רק נקודת ציון שרירותית בתוך מהלך הזמן. ראש השנה מהווה ראשית והתחלה של פרק זמן חדש, שהינו, במובן תמציתי, כעין בריאה מחודשת של העולם וסדרי העולם לעוד מחזור. כמו שנאמר בפרק הזכרונות של תפילת מוסף : "תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון". ואכן, ברוב התרבויות זהו יום שמחה ועליצות, כניסה מתוך חדווה לזמן חדש.
בתוך ההכרה הכוללת, כי אלוהים מחדש בכל יום מעשה בראשית, מתווספת ביהדות משמעות עקרונית מיוחדת, כבדה יותר שמתבטאת במעין הכרעה על המשך קיומו של עולם ואדם. זהו יום מאזן בין השנה שעברה והשנה העתידית. יצורי מעלה ויצורי מטה עומדים בדין לפני יוצר כל. היום הרת עולם במשמעות של הריון ובמשמעות של הוראת הדין.
ראש השנה הוא גם יום מורכב, במובן מסויים, מבחינה רגשית, אפילו יותר מיום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום של ניתוק מהפיזיות ומהיום-יום, הוא יום של יראה ורחמים. לעומת זאת, בראש השנה אנחנו נדרשים מצד אחד לחוש בעיצומו של משפט על עתידנו ומאידך עלינו לשמוח כביום חג. אולי דואליות זו מסבירה מדוע מפרשים רבים הצמידו לראש השנה את הביטוי מתהילים ב' "גילו ברעדה".
ראש השנה הוא עת לחשבון נפש ותקווה להתחדשות במובן הקוסמי, הקולקטיבי והאישי. הכוונה אינה לשלושה מאזנים נפרדים אלא על תלכיד של שלושתם. חשבון הנפש של היחיד כמעט תמיד קשור בזולת, בין בזולת יחיד או בזולתים רבים, החברה, העם.
משהו על התלכדות גורלית ומרגשת שכזו למדנו הקיץ, כיצד המצוקה של היחיד השתקפה לפתע באלפי מראות של הרבים. ועוד ראינו אחווה לא בעת מלחמה אלא אחווה לשם שלום ובדרכי נועם. בקיץ הזה חיבר מיכה שטרית והלחין ארקדי דוכין את המילים הבאות:
"רק במקום שבו כולם ערבים זה לה זה ואוהבים זה את זה, יהיה לי למולדת
רק המקום שבו כולם שואלים : 'מה הטעם לחיי?'
רק שם אוכל למצאו את הטעם
אבל עד אז גולה בארצי, גולה בעולמי גולה, גולה בתוך עצמי.
אבל עד אז שלי שלי, שלך שלך."
עבורי, ואני מאמינה שכך חשו רבים מן היושבים כאן, היתה זו חוויה של "וגילו ברעדה", תערובת של חשש והתרוממות רוח, חרדה ותקווה, חוסר בטחון ובטחון, ספק ואמונה.
עוד אני רוצה לטעון שמאחורי התיאור הציורי של יום הדין כיום של משפט ומאזן, עומדת חשיבה אקסיסטנציאלית. המאזן הוא חלק מהותי מדיון קיומי. אמנם, שאלות כמו " להיות או לחדול" או "איזה טעם ומשמעות יש לחיינו ברי החלוף" - אינן נשאלות דווקא בתאריך מסוים. נהפוך הוא, בשגרה, תוך כדי המירוץ, דווקא הכחשה והתעלמות משאלות אלה הן אמצעי הגנה הסתגלותי כדי להמשיך לחיות. לעומת זאת, גם בזמנים קשים איננו מצליחים לעשות חשבון נפש מעמיק. לעיתים, הכאב והמרירות הזמנית מאפילים על האפשרות להתעכב על השאלות היסודיות.
שאלות שכאלה יכולות להתלבן לעומקן בזמן של רגיעה יחסית, בזמן בו אפשר לכאורה להינפש מעט, ואז ראוי לבחון את עצמנו ואת הקונטקסט שבו אנו חיים. זהו חשבון הנפש של ראש השנה, וזהו היתרון שישנו בו. אולי הדממה שנוצרת לקראת ובעת תקיעת השופר היא הטעם למרכזיותה של מצווה זו בין כל המצוות של ראש השנה.
פרשנים אינספור ניסו לפענח את סמליותו של השופר: חז"ל, מסכת ראש השנה במשנה, רב סעדיה גאון, הרמב"ם בהלכות תשובה, רש"י, "ספר החינוך" שזהות מחברו מהמאה ה-13 אינה ידועה, ר' צדוק הכהן מלובלין, ר' נחמן מברסלב ואפילו... תיאודור רייק, פסיכואנליטיקן מבכירי תלמידיו של פרויד, שכתב ב-1919 מסה בשם "השופר", (שהתפרסמה בעברית), שמחברת בין פסיכואנליזה, אנתרופולגיה וחקר הדתות ובוחנת את האופן שבו מסורות מאוחרות משמרות ריטואל עתיק. רייק, טוען על בסיס ניתוח הכתוב בשמות יט', כי בשלב התפתחות הדת בתרבות הקדומה ייצג השופר את קולו הממשי של האל. קול השופר איפוא מייצג חזרה לשורשו הבראשיתי והפשוט של האדם.
קצרה היריעה מלהקיף אפילו חלק קטן של הפרשנויות. אני רוצה להתמקד בקולות השופר כהזדמנות לאותו דיון אקזיסטנציאלי, לאותה עצירה מתבקשת, לאותו ריכוז מירבי של כל אחד מאתנו ושל הקהל כולו. את קול השופר אפשר לתאר כקול חד, חריג, לא מעלמא הדין (העולם הזה), שיחדור מבעד לזמזום, שנדרש כדי לעורר את התודעה ע"י קריאה מבחוץ. הקול מתעצם ומבליט את הדממה שסביב, התודעה נאחזת בקול.
תקיעה...
ואז- שברים.
קול מרוסק, מייבב משהו. תרועה ושברים. משבר. עת סכנה וצרה. בספר "המנהיג" שכתב אברהם בן נתן הירחי במאה ה-12, מדומים מאה קולות השופר לזעקות השבר, שפעתה אם סיסרא עם אבדן בנה ולמאה הפעיות שפועה האשה בלידתה. בגמרא (ר"ה לג' עב') מתפרשים השברים כקולות של גניחה . מפרש רש"י: "גניחה – כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהם" ותרועה - כקולות של יללה הם. ומוסיף "כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה".
המשוררת אסתר אטינגר כותבת: "קול השופר קורא, מתנשא מן המיצר, תקיעה, שברים, תרועה, עם אנקות החיה הפצועה שקולה ללא פשר. קול עירום, ניחר, מתאמץ, באבחתו ישבור בריחי ליבי".
הרב קוק כותב: "כמה גדול הוא הכאב שהנשמה כואבת, מתרוממת היא אל על, והיא חשה כי כנפיה נשברו, צועקת היא בקרבה פנימה מעוצמת מכאוביה: אוי, מי יושיע לה- מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה".
מוסיף הרב סולובייצ'יק: "קולות השופר כקולות בע"ח השרויים בייסורים, וכי מה הוא קול השופר אם לא זעקת האדם על כל מה שאי אפשר לומר במילים".
על סמך הנוהג לקרוא לפני תקיעות השופר את הפסוק "מִן-הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ." (תהלים קי"ח, ה'), מציע רבי נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן", שאדם תוקע בשופר מהצד הצר (מיצר) והקול יוצא מהצד הרחב.
קולות השופר, כמו סיפור חיינו, רצופים שברים וקטיעות ובכל פעם יש להתעורר, לקום מן ההריסות, הכשלונות והאבידות לאסוף כוח ולהתרומם. לשופר אופי דו-צדדי כמו למשמעות הכפולה של הקיום. קול של תענית, שמבטא צער ו'כפיפות'; וקול של שופר היובל, הקורא דרור בכל הארץ. כך ראש השנה מיטלטל בין שני הקטבים. יום חג, יום של לידה שנועד להכריז על שנה של זקיפות קומה ובו בעת, מפגש עם קטנותנו שמעורר 'כפיפות' וצניעות.
כפסיכולוגית שמאמינה בשינוי שכרוך בחקר המודעות, שמאמינה שאחד המרכיבים בתהליך טיפולי הוא התבוננות עצמית. הייתי אומרת שיש במצב המיוחד הזה של "גילו ברעדה", בין שברים לתרועה, משהו יקר מאוד, משהו שמזמין אותנו למצוא איזון רצוי, משהו שמחבר אותנו לקרקע המציאות במידה ואנו חוטאים בתחושת גדלות גרנדיוזית. מצד שני, זוהי קריאה מעוררת עוצמתית שלא ניפול למפח נפש וייאוש ונאמין באפשרות התיקון.
קולות השופר מסמלים את התנועה שצריכה להיווצר בחיינו בין המרכיבים האלה של חיינו. עלינו להיות מסוגלים לנוע בין שבר לבטחון, בין ספק לשלמות עצמית והשלמה ושלום עם עצמנו ועם העולם שסובב אותנו. כך גם המפגש עם הזמניות שלנו בעולם יכול לגרום לנו ליראה וחרדת מוות, אך הידיעה הקיומית על קץ החיים, עשויה גם להפוך למקור לשמחה, לדבקות בחיים בעלי משמעות והשראה, לחיים עשירים עמוקים ויצירתיים יותר.
בראש השנה סוקרים אנו את הדרך שעברנו בה, ומגלים מעט מן הכיוון אליו צריכים אנו ללכת ומקווים להתחיל שנה חדשה מתוך ראיה מפוקחת של מה שהיה, ומתוך רצון לעשות את העתיד ראוי יותר. השופר הוא ההבטחה וציון הדרך בין העבר, דרך ההווה לעתיד.
הבה נפתח את מעמקי הלב להתבוננות פנימה, לשכינה שבתוכנו. הבה ניתן לשמחה המהולה ביראה, ל'גילו ברעדה', להכות שרשים בקרבנו. יבואו רגעים מיוחדים אלו וישפיעו על צביונה של כל השנה הבאה עלינו לטובה.