פרשת "לך לך"
תשע"ה 2014
האסוציאציה הראשונה שמתעוררת אל מול צמד המילים "לך לך" היא תנועה. לך לך פירושו צא למסע.
המושג מסע משמש אותנו בשתי משמעויות מקובלות : במשמעות המילולית מסע הוא ציון של תנועה ממקום למקום בזמן ממשי ובמרחב פיזי וניתן לשרטטו על גבי מפת שטח גיאוגרפית. למסע במשמעות זו יש מניעים ומטרות מגוונות: תיירות, מסע לכיבוש והתנחלות, הגירה, הישרדות.
משמעות שכזו למסע אנו מוצאים בפרשה הקודמת לפרשת "לך לך". בפרק יא' מסופר שאברהם היה בדרך לכנען ממילא. מתוארת משפחה במשבר - שכול במשפחה, הרן האח הצעיר נפטר, שרי עקרה והמשפחה רוצה לשנות את תנאיה, בבחינת משנה מקום משנה מזל. באמצע הדרך לארץ כנען חנו בחרן. למה חנו בחרן? כי תוך כדי תהליך שכזה פתאום נופל על האנשים פחד. אברם בעל משפחה. יש לו אחריות. יש צורך בעצירה כדי לבחון את ההחלטה. המסע אינו פשוט.
המשמעות השניה של מסע הוא שינוי במרחב המנטלי והפסיכי, שינוי מצב גם אם לא כלולה בו שום תזוזה פיזית. מקורה של אנרגית המסע בדרך כלל מאיזה אי שקט וחוסר. הרצון למסע יכול להעיד על שאיפה לתיקון של פגם (אמונה אלילית) שמרגישים שקיים במקום ההשתייכות המקורית. הצורך בשינוי לא תמיד מודע, אך הוא גורם לשינוי אישי, פנימי, ותודעתי. המסע הוא סיום של חיים ופריצת דרך לחיים חדשים.
כדי ליצור שינוי דרושה יציאה החוצה, דרושה יציאה מן המקום ההתחלתי, דרוש מרחק מן המקום ההתחלתי כדי שה"אני" יעבור איזה תהליך.
פרק יב' מייצג את המשמעות הזאת. אפשר להבחין שיש מעבר קריטי בין פרק יא' ובפרק יב', הפרק שבו מתרחשת ההתגלות. הזוהר מפרש את "לך לך" כלך אל עצמך, לך אל תוך עצמך. אבל לאן? לעבר ארץ אשר אראך. כשאדם מתחיל במסע אל עצמו הוא נע לעבר מקום לא ידוע. בניגוד לפרק יא' ששם מוזכרת ארץ כנען, בשמה המפורש, בפרק יב', פרק ההבטחה, שמה של הארץ אינו מוזכר אלא כתוב "הארץ" בה' הידיעה. אולי לא מקרה הדבר שהאות ה' היא שם האלוהים והיא זאת שנוספת גם לשמו של אברם - ויקרא שמו אברהם.
בלשון הזוהר יש בארץ ההיא משהו תקיף וסתום, מקום עם עוצמה מבלי שאברם ממש מבין אותה.
מכאן שמסע רוחני אינו מוביל ליעד מוכר, קונקרטי. אתה יכול ללכת 40 שנה במדבר ולא תמיד להגיע למקום הנכסף. לפעמים, אנחנו כמו משה, עומדים על הר נבו ומסתכלים מנגד. אם חושבים על כך, זה אלמנט שמופיע בצורה זו או אחרת בחיי כולנו. ואף על פי כן, ברצון או שלא ברצון, אנחנו יוצאים למסע, אנחנו נדחפים "לצאת ממצרים" הסמלית, מהשעבוד הפנימי שלנו לכל מיני דברים לעבר ההבטחה. זה יכול להיות השעבוד לחומריות, לסמכות כוחנית, להרגלים הישנים, לאמונות הישנות, לפרינציפים הישנים, כל אחד והמצרים שלו. לא תמיד או כמעט תמיד לא מגיעים. תחשבו על כך. גם בפרק שלפנינו ההבטחה - היא מאוד מאוד רחוקה, שלא לומר גרנדיוזית. ובכל זאת, ההבטחה היא מנוע חיוני ורב עוצמה למסע. "זרעך יהיה לגוי גדול" וגבולות הארץ גם הם נשמעים יותר ספרותיים מאשר ממשיים.
ערכה של הבטחה - גם זו ההזויה או הדמיונית - בהענקת ערך לחיים ובהעשרתם. הבטחה היא מתנה בהמתנה, מעין חוזה לטווח רחוק.
בזכות הדחיפה של ההבטחה לאן הולך אברהם? לעבר האמונה. אבל הדרך לאמונה כמו בכל מסע אינה ישירה. זו תנועה קדימה ואחורה. ספר בראשית מספר כי כדי להגיע להתחלה חדשה יש גירוש - מגן עדן, יש קללה - המבול ומגדל בבל, יש קטסטרופה - רצח הבל או כמעט רצח-יצחק. הזכרון של הקטסטרופה והעבר היא חלק חשוב של הסיפור.
יותר מזה, במסע בדרך למציאת האמונה, אברהם מנסה להיפטר מכמה תיקים שיש לו על הגב: מאשתו, מלוט, מילדיו. כך גם אנחנו. לפעמים, כדי שיהיה לנו יותר קל להתמודד עם דילמות, קונפלקטים, חילוקי דעות, אנחנו יכולים לנקוט בדרך של גירוש, פיצול, שחור-לבן. מה שלא מתאים אנחנו מסלקים ממחשבתנו. את הספק אנחנו מגרשים ממוחנו. גם בעקדה אברהם מתפקד במושגים של שחור-לבן. אבל המקרא, אומר דב אלבוים, "לא מרשה לו". במובן מסוים אומר לו המקרא אתה תחפש את אלוהים בתוך המורכבות עם כל המטען שמלווה אותך מעברך. האמונה, או בכלל ההתנהלות המוסרית וההומנית שלנו, אינה דבר ידוע, סגור, מוחלט. האמונה היא משהו עדין בין לבין, מלווה בספק, במקום של האמונה מתרוצצים אמונה וכפירה. אלוהים אומר לאברהם "לך לך" למצוא מין אמונה ששואלת, שהיא דינמית וגמישה. מבחינה זו סיפור העקדה הוא שיעור מזעזע עד כמה מסוכן לפעול ללא פקפוק. זהו נסיון אחרון של אלוהים לשלוף את אברהם מתוך הנכונות לפעול מתוך מוחלטות.
אם כך, "לך לך" פירושו יציאה למסע לעבר הלא ידוע ואנו צריכים לגלות אומץ לב דוקא להטיל ספק. אין בכך שום פגיעה בעומק האמונה.