פרשת ״קורח״
דרשה לכבוד יום ההולדת ה-80 של רפי
פרשת קורח היא אחת הפרשות המזרות אימה. כמו כל ילדה הלומדת תורה בבית הספר זכרתי את המוטיב המרכזי : קורח ועדתו מרדו ונענשו קשות. האדמה פצתה פיה ובלעה חיים אנשים, נשים וטף ואת כל אשר להם. "וירדו חיים שאולה כי ניאצו האנשים האלה את ה' ". המסר מאוד חד משמעי ומפחיד. במוחי הילדי התקשרה פרשה זו עם המושג "לפצות פה". אסור בשום אופן להתלונן כי התוצאה הרת אסון.
קריאה נוספת בפרשה הפגישה אותי עם שפע מדרשים – אזכיר שניים מן הידועים: האבחנה שנעשתה בפרקי אבות בין מחלוקת שהיא לשם שמיים, וסופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, שאין סופה להתקיים. מחלוקת לשם שמיים? דהיינו מחלוקת עקרונית, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו (פרקי אבות, ה', יז').
מדרשים אחרים - כמו זה של רש"י, מפרשים את מה שקרה על בסיס סמיכות פרשיות אל עניין ציצית, החותם את פרשת "שלח" הקודמת לפרשתנו. על פי הפרשנות הזו קורח מוצא זמן לעצמו להציק למשה בשאלות הלכתיות: האם טלית שכולה תכלת, פטורה מן הציצית? ומשום כך אפשר לומר שטענת קורח היתה קנטרנית וקורח הוא מה שמכנים חוכמולוג. הדבר המהותי אינו מעניין אותו, אלא שטענותיו משמשות כאמצעי להתנגח במשה.
כיון שפרשת קורח עוסקת בביקורת ותוצאותיה, מטבע הדברים, דרשה על פרשה זו מעוררת אי נוחות אם ברצוני לנקוט קריאה בקורתית של המקרא. האם זו ביקורת או מחלוקת, האם מותר לשאול שאלות, האם מותר להטיל ספק, האם קבלה מוחלטת של הסמכות היא הנורמה וכל מרידה היא הרסנית ולכן צריכה להיענש בחומרה קשה? מהו הדבר המבדיל בין תלמיד סקרן שמקשה קושיות למוריו לבין תלמיד מתריס וחצוף? היכן עובר הגבול בין בעל חשיבה עצמאית שמאתגר את סביבתו לבין אדם שחוטא ביחס של חוסר כבוד לאחרים? בפרשנות מודרנית אפשר לומר, שבסך הכל קורח התנהג כמו כל יהודי ליברלי טוב: שאל שאלות קשות, לא הסכים לקבל דבר כמובן מאליו, ובודאי אם דבר זה מושתת על אבחנות גנטיות -השתייכות למשפחת כהונה- שהן גזעניות ובלתי רלבנטיות בעיניו. יתר על כן, קורח טען ש"הכל שפיט" - לא רק מעשיהם של משה ואהרון המנהיגים, כי אם עצם הליך בחירתם לתפקידיהם הבכירים. כל אלה צריכים להיות נתונים לבקורת הציבור.
ואולי צריכה להישאל השאלה במושגים הדדיים: האם תוצאותיה של הבקורת או המרידה תלויים גם ביכולתה של הסמכות, המנהיגות, להכיל אותה, להקשיב לה, לא להיפגע ממנה, לא לדחותה וכך גם לאפשר דינמיקה, תנועה לעבר שינוי. משום כך, אפשר לתהות מדוע הגיב משה בפגיעות אישית כל כך גדולה וחתר לעונש בעוד שרק לפני שתי פרשות, סופר לנו על התנבאות אלדד ומידד במחנה. יהושע מזדעק ומבקש: "אדני משה כלאם" ומשה עונה: "המקנא אתה לי ומי יתן כל העם נביאים". כאן משה מפגין בטחון רב במנהיגות שלו, אינו מבקש לעצמו בלעדיות ואומר: אדרבא ,יש מקום לכולם.
ועוד ענין; אם כבר מדברים על סמיכות פרשיות אז כדאי לזכור שמדובר בעם עבדים, כנוע, שפוף שמובל במדבר בתנאים קשים, שעתידו אינו ברור ומטבע הדברים מציאות שכזו פוגעת ביכולות הבוגרות להניע שינוי באופן בוגר. זהו מצב רגרסיבי ולכן גם התלונות חושפות רגשות פרימיטיביים גם אם כוונתן היתה לעורר שינוי חיובי. יש כאן קנאה, חמדנות, טענות על חוסר שוויון, מתוך שההווה כל כך קשה - יש משאלה לחזור לעבר, תוך אידיאליזציה שלו (סיר הבשר) וכן הלאה. נראה כי החרדה מביאה את כולם (גם את משה) להתנהגות נואשת, כמעט עיוורת, ולאי- יכולת להתייחס לביקורת באופן ממוקד, נקודתי או בהקשר, אלא סוחף את כל הנוגעים בעניין לעוצמה הרסנית.
אפשר, איפוא, ללמוד מן הפרשה שהקשבה לביקורת באופן פתוח, ללא פגיעות יכולה להוביל לתהליך של התנסות (כמו במקרה אלדד ומידד). מאידך גיסא, הנסיון לדרג ולעשות הערכה של מחלוקות: זו ראויה, זו קנטרנית, זו לשם שמיים וזו אינה כזו, לתייג אנשים כרעים וטובים - הוא בעייתי ומיותר. לקורח לא היתה אפשרות לעשות רפלקציה עצמית, קואצ'ינג, או סתם שיחת משוב עם משה על מנת להבין מדוע אמר מה שאמר. אנחנו התברכנו בעולם מאפשר וחופשי יותר, אבל אנחנו עדיין נוטים לשיפוט מהיר של הזולת וממהרים לגזור את דינו.
בעיני, על כל אדם למצוא בעצמו יושרה פנימית ולהתבונן בויכוחים שהוא מנהל עם חברים או עם אויבים. יהא זה על פוליטיקה, אומנות ואפילו על כדורגל. כל אחד יכול וצריך לבחון ולאבחן בתוכו מדוע הוא מחזיק בכל מיני דעות ואמונות ועל מה שווה לו להילחם עד הסוף או להתגמש ולתת מקום לאחר.
ומילים אחדות לרפי: אישי היקר ואלופי. פעם, ברגע של וידוי רפלקטיבי, ויש לך לא מעטים כאלה אמרת לי : "בי יש מקורח וממשה רבנו", ולא רק משום שאתה משבט לוי. על פניו, אנשים מכירים את החלק המרדן שבך, החלק שפוצה פה, שאינו שותק על עוולות, החלק הביקורתי שלך שתמיד כוונתו חיובית אך לא תמיד מתפרש כהלכה. יחד עם זאת, אנו הקרובים לך מכירים ומוקירים את העוצמות שלך, את ההעזה להיות אחר, את כוחות ההתמודדות, את פני משה השמרניות, ההססניות, המגומגמות וגם את החתירה לצדק. אנחנו גם מכירים את הלהט לתיקון - תיקון עולם ותיקון בחייך האישיים. אנחנו מכירים את דעותיך הפוליטיות ועד כמה אתה איש שוחר שלום ומאמין בדו קיום. הרבה אש ולָבּה מככבים בפרשה וגם בחייך, אך יש בפרשה קטע משמעותי נוסף: בקטע זה מבקש משה מהנשיאים להניח את המטות שלהם באהל העדות. "ולמחרת פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים". מי שמכיר אותך מקרוב מכיר ומוקיר בך את יכולת ההצמחה וההפרחה.
כוחות בונים אלה לא פחתו כהוא זה עם השנים. אולי רק האש הפכה למקל שקד. תיקון קטנטן שכזה עשית היום בהתעקשותך לקרוא חלקים מפרשת הבר מצווה שלך ואת ההפטרה. וגם בהגיעך לגבורות, אתה כמעיין המתגבר. נמרץ, סקרן, תאב ידע בהיסטוריה, יהדות, כלכלה, פוליטיקה אמנות ומה לא, שופע חום, נדיבות, אהבה אין קץ לי, ליונתן ולעילית ולכל שאר אהוביך, פרטנר מסור מאין כמוהו. אני רק מתפללת שנמשיך כך עוד הרבה שנים.