דבורה פלורסהיים

קסם ההחייאה

 

דברים שבחרתי לומר  במרכז ויניקוט בישראל  כשנתבקשתי להגיב באופן חוויתי על התפילה של ויניקוט  ביום עיון עם Dodi Goldman מחבר הספר: 

In the Search of the Real: The Origins and Originality of D.W. Winnicott

 

 

תפילה - ד.ו. ויניקוט 

 

הו! אלוהים! עשה שאהיה חי כאשר אמות.

גוועתי, אני מת. 

זה לא היה נעים במיוחד, וזה נמשך די הרבה זמן, כך היה נדמה (אבל זה היה רגע אחד מן הנצח).

לפני כן היו חזרות (זו מילה קשה לאיות. גיליתי שהשמטתי את אחת האותיות.)
עגלת המתים היתה קרה ועוינת.**

כאשר בא זמני כבר ידעתי כל מה שיש לדעת על גודש מים בריאות, ריאות כה עמוסות שהלב אינו מסוגל להתמודד אתן, כך שזרימת הדם בנאדיות היתה טיפטוף חלוש, וחשתי רעב לחמצן נוסף על מחנק הטביעה. אך למען ההגינות, הייתי בר-מזל. אסור לקטר, כמו שהגנן הזקן שלנו היה נוהג לומר...

בואו נראה. מה התרחש כאשר גוועתי? תפילתי נענתה. הייתי חי בעת מותי. זו היתה כל משאלתי. והיא אכן נתמלאה. (אני מרגיש איום ונורא בגלל זה, מכיון שכל-כך הרבה מידידי ובני דורי מתו במלחמת-העולם הראשונה, ומעולם לא השתחררתי מן ההרגשה שעובדת היותי בחיים היא פן אחד של איזה דבר שלם אחד שאת מותם של האנשים ההם אפשר לראות כפניו האחרים: מעין גביש ענק, גוף ששלמות צורתו נובעים מפנימיותו ועצם מהותו?)

 

**במקור, המלה rehearsals- חזרות, המרמזת להתקפי הלב שעבר, קשה לו לויניקוט, כי היא כה קרובה למילה hearse שפירושה עגלת מתים. (תרגום מאנגלית יוסי מילוא)

 

Prayer - D.W. Winnicott

 

Oh God!  May I be alive when I die.

I died. It was not very nice, and it took quite a long time as it seemed (but it was only a moment in eternity.)
There had been rehearsals (that's a difficult word to spell.  I found I had left out the 'a'.) 

The hearse was cold and unfriendly.
When the time came I knew all about the lung heavy with water that the heart could not negotiate, so that not enough blood circulated in the alveoli, and there was oxygen starvation as well as drowning.  But fair enough, I had had a good innings: mustn't grumble as our old gardener used to say...
Let me see.  What was happening when I died?  My prayer had been answered.  I was alive when I died. That was all I had asked and I had got it. (This makes me feel awful because so many of my friends and contemporaries died in the first World War, and I have never been free from the feeling that my being alive is a facet of some one thing of which their deaths can be seen as 

other facets: some huge crystal, a body with integrity and shape intrinsical in it).”

 

(Autobiographical fragment) 

 

 

הו אלוהים, אני אומרת לעצמי כשאני מתבקשת להגיב למילותיו של ויניקוט. הו, אלוהים, לו הייתי ויניקוט אולי הייתי יכולה לומר בפשטות, במלאות, בתמציתיות, בעדינות ובנחישות  וללא כחל וסרק את אותם משפטים שמכילים בתוכם את תמצית השאלות והתהיות הקיומיות שלנו. לו הייתי ויניקוט, הייתי יכולה להתייחס בפרוזה מפוייטת או בפיוט על הפרוזאיות ועם זאת הפרדוקסליות שבחיים ובמוות, בסופיות ובאינסופיות. הייתי יכולה כך בענווה להתייחס לשאלתו של קאנט "מהו אדם ?", או לשאלתו של פרימו לוי "הזהו  אדם?" או לשאלה הפשוטה "מיהו מענטש?". ויניקוט מתיייחס לסוגיות על מהות האדם והקיום האנושי ומנסחן לא רק בטבעיות מופלאה אלא נוגע בישירות בפינות המוכחשות המבעיתות שאיננו מעיזים לחשוב עליהן (רעב לחמצן, חנק, כאב שבקושי מורפיום יכול להרגיעו) -  ובאותה פשטות אומר על עצמו : תפסיק לרטון -mustn't grumble as our old gardener used to say . ובאותה נשימה כבדה, נטולת חמצן, אני מזהה את השיח האוניברסלי עם אלוהים בין "fair enough " ו"זה ממש לא פייר", הגורל הזה. 

 

אילו הייתי ויניקוט, הייתה שפת האם שלי אנגלית ולא הייתי נזקקת לתרגם ולאבד כל כך הרבה משמעויות שטמונות במילים שבחר. או אז, לא הייתי מסתפקת בביטוי "הייתי בר מזל"  כפי שצומצםinnings   goodבתרגום העברי, כי יש בה בבחירה הזו את הויניקוטיאנית שכה מרבה להשתמש בשם הפועל: being , living, dying and innings . ומסתבר שיש בה למילה כל הרבה פירושים רלבנטיים הכוללים את האַלה, החבטה וההזדמנויות במשחק הבייסבול והקריקט; את תוחלת החיים שיש לו לאדם להיות במיטבו להשיג, לשחק (וכדומה) וגם אדמה שנתגלתה מחדש אחרי שכלו המים (האין זו התקווה?). 

 

Innings: 1) Each of the playing periods in a game of baseball during which both sides have a turn in batting. In cricket, the time or turn for batting. 2) The time during which a party or a person is in office, in power, etc. 3) A period during which things can be achieved. 4) The lifespan of a person. 4) Land recovered from the sea.
                                                                                                           (The Cassell Concise Dictionary)

 

 

הו אלוהים, אילו הייתי ויניקוט הייתי יכולה למזג בין פתיחות חושפנית, ישירה ואותנטית יחד עם דיסקרטיות אנגלית מלאת כבוד וכך לומר את שיש לי לומר על משמעות החיים, על יאוש ותקווה, על החמצה והשלמה, על פרופורציות, על התעלות רוחנית תוך כדי היות בשר ודם, אנוש.

זו אינה הקריאה הראשונה של הפיסקה. קראתיה אין ספור פעמים. למען האמת, אלו דברים שמשמשים עבורי כמו פרק בתהילים. כמו הפרק שמסמנים לעיתות מצוקה לשננו כמנטרה, להיאחז בחיים ובחיות, כמו פרק כג' המוכר: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" (עליו אומר רש"י - ההנהגה התקיפה והניהול השקט הם המנחמים). זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת את הפרק המכמיר לב הזה וחשה שוב את התוגה מובנת מאליה מול הכאב המזוכך הזה. גם הפעם התנגנה בליבי המוסיקה של מהלר, ושירים על מות ילדים, ואולי הקנטטה מס. 82 של באך שכותרתה "Ich Habe Genug" שהאזנה לה בפסטיבל המוסיקה בכפר בלום, מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשבצידי הדרך סימני השריפות וההרס, טילטלה אותי בעוצמתה דווקא בכפל המשמעות של מילותיה. די לי, מספיק לי, איני יכולה יותר וגם - יש לי די והותר good Innings, וגם היא, כמו הקנטטה הזאת של ויניקוט החזיקה עבורי את שפל המדרגה ואת החסד, את הכליה והיופי, את תפילת היחיד ותפילת הרבים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צריכה למלא את המשימה שהוטלה עלי להגיב באופן סובייקטיבי לפיסקה, הקשבתי לה שוב ושוב וככל שנקפו השעות הסתבר שלגופנפש שלי היתה תגובה עצמאית, בלתי נשלטת, מין עוררות מוזרה, מפתיעה, אנרגטיות עד כדי אי יכולת להירדם בלילה. בינתיים, נדמה כי מצו, ערוץ המוסיקה הצרפתי, שיתף פעולה והמוסיקה מלאת התוגה שהתנגנה בתוכי התחלפה לה במומנטים מוסיקליים של שוברט וגם בדואו פסנתרנים, גבר ואשה, שנגנו בארבע ידיים ובשני פסנתרים את מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי. דווקא האשה מלאת הגוף ניגנה בעוצמה  באוקטבות הנמוכות, ואילו הגבר - ארך-רגלים ודק - לקח על עצמו בקלילות וברכות את האוקטבות הגבוהות. עמוק לתוך הלילה חזרו אלי מילותיו של ויניקוט שוב ושוב, נזכרתי בנקודות ציון משמעותיות ורעיונות  שהוא שימש לי כהשראה. ואולי אז נרדמתי. 
 

עם הנץ השחר התגבשה בתוכי מין תובנה שחוויתי in vivo, הלכה למעשה, את קסם ההחייאה, את להטוט ההיבראות שיש לאיש הזה ולרעיונותיו עבורי.

אולי חוויתי את מה שכינה פונטליס "אפקט ויניקוט". הוא, פונטליס, התכוון לכך שויניקוט אינו מציע משנה סדורה הניתנת למסירה, ללימוד וליישום אלא השראה כללית ליצירתיות, לחשיבה, למשחק. אך אני חשתי כמדומני את אפקט ויניקוט בפועל ממש: את התנועה מיאוש למשמעות, מדכדוך להתרוממות רוח, את התנועה מקץ להתקיימות ומסוף לעוד התחלה אפילו לרגע, לשעה, ליום, כמו שאמר ויניקוט למטופלת שלו : "כל מיני דברים מתרחשים, ואז נובלים... אלו הן אין- ספור המיתות שמתת. אבל אם יש מישהו איתך, שיכול להחזיר לך את מה שקרה - כי אז הפרטים נעשים חלק ממך - ואינם מתים...".

 

וכך, קטע מודפס, (טבע) דומם או באנגלית still life הפכו אותי באותו ערב ולילה ל-still alive. הסדר האסתטי של המילים שמיצה בתוכו חיים שלמים והיסטוריה אנושית ברא עבורי חוויה אסתטית מתמירה. כמשתתפת סדרתית בחזרות גנרליות, בתפאורה מלאה או חלקית, עם עגלות מתים או סתם חדרי ניתוח, הצליחו גם הפעם המילים הללו לרומם את רוחי מהיאוש של הגוף החולה הנלחם על חייו, מצל המוות הנושף בעורפי זה שנים רבות ולגרום לא רק להתעלות הנפש אלא לרגעי חיים של ממש, לתסיסה, ליצירה, למרחב פוטנציאלי משחרר מאימת המוות, לתקווה. "Black Light", אור ואפילה בתמהיל אחד, כפי שקורא ליצירה שלו המלחין האמריקאי בן זמננו דניאל אסיה (1990).

 

איני יכולה לשחזר בוודאות מתי הפך ויניקוט דמות הזדהות מקצועית, המגדלור הרגשי שלי.   מנטור לחיי האישיים והמקצועיים ומתי הפך בעיני מ-doctor ל-therapist  ומתרפיסט ל-healer (חלוקה מאוד ברורה שמשמשת אותי גם לאפיין את הרופאים שאני באה אתם במגע תכוף). אולי המפגש והחברות שנולדה לי כשפגשתי את נינה פרחי שעמדה בראש ה-"Sqiggle Foundation" ודרכה נשמתי ויניקוט, היה הרגע המכונן. ואולי לא היה זה דווקא ויניקוט של האמהות והתינוקות אלא ויניקוט האקזיסטנציאליסט הלא מוצהר שדיבר אלי לראשונה. היכרות מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף. אולי היה זה כשהתחלתי להתעסק עם המציאות הטראומטית המתמשכת בארצנו, ארץ אוכלת יושביה, טורפת בני עשרים. בתוך ובין המלחמות והפיגועים, בתקופות שבהן היטשטש באחת ההבדל בין החזית והעורף, ובחדר הטיפול ישבו שני אנשים מפוחדים הייתי מוטרדת מהסוגיות שמעוררת אותה שותפות גורל בין המטופל והמטפל. חשבתי איך חיים כך ואיך מטפלים כך? חיפשתי אילנות גבוהים להיתלות בהם. בסופו של דבר נסמכתי על ויניקוט, באמונה שהטיפול והמטפל צריכים לספק מרחב אשלייתי מגונן שיאפשר לסנן ולמנן את ההתקפות של המציאות הבלתי אפשרית. היה זה ויניקוט שנתן לי כוח לשרוד מול הזוועה והרוע ולחזור ולהתחבר עם האנושי והמתקבל על הדעת, כדי לתת סיכוי לחוויה אינטגרטיבית של צמיחה ויצירה. ועם זאת, למדתי מויניקוט להישמר מהנטייה הטבעית לכסות כאבים, קרעים ואין-אונים ב"כאילו" תובנות המקהות את החושים ולהאמין בכל ליבי שדווקא הנגיעה בשאלות של חיים ומוות, הנגיעה בסופיות ובאינסופיותם של החיים, היא זו שבה טמון הפוטנציאל המרפא.

 

החיבור לויניקוט התחזק כשכתבתי על המטפל החולה. שם שוב בלטה לי אנושיותו. כך למשל, הודאתו הכנה מול מרגרט ליטל, שזיהתה נכונה את האבחנה של מצבו ושלחה אותו הביתה, הקדימה עבורי בהרבה התעסקות מאוחרת יותר בפסיכואנליזה עם המטפל כסובייקט. וכך, כשהוקראה מעל בימה זו ההתכתבות שלו עם פרופ. גדיני, שמעתי עד כמה אומלל, מותש ומאוכזב היה מעל מיטת חוליו בארה"ב, אך עם חזרתו ללונדון הוא שוב מלא סקרנות ועניין ומעורב בהפניות רבות אליו לייעוץ . באותה נשימה מודה בהומור עד כמה הדבר מועיל גם לכיסו. וזהו שוב אפקט ויניקוט. אני אמנם מעריצה ומכבדת את פרויד על התמודדותו בגבורה עם "הסרטן היקר הוותיק שלו", אך קופאת ומתקוממת מול הצעתו להשלים עם "common unhappiness". ואילו  נגיעתו המיוחדת של ויניקוט בפרדוקס המר מכולם, אשר בער בו כל חייו, הפיחה בי רוח חיים מול המציאות ובין השאר חדווה יצירתית לחקור את התקווה כחוויה אסתטית, אשלייתית מתמירה. 

 

נדמה לי שזה בדיוק מה שקרה וקורה לי שוב כשאני קוראת את הרהוריו של ויניקוט בקטע הנוכחי. כמו במעשה האמנות, כך בפסיכואנליזה ישנו אותו הרגע של קריאה, אמירה, התבוננות, הקשבה, שמחולל אירוע יצירתי. אני מתכוונת לאותו רגע, אותו הרף עין חולף עד כי הוא כמעט חסר זמן, שבו מתאחד הצופה, הקורא, המקשיב עם מושא ההתבוננות עד כדי שיכחת העצמי, ובשובו החוויה שחווה הופכת לחלק ממנו וכאילו הוכנס בסוד תעלומות מאירות, מעצבות. מי שחובר, מעיין, מוקשב או קשוב, מביט או מובט, הוא גם עד, גם הד וגם שותף בתהליכים של ממסר וטרנספורמציה. 

 

מהו מקור אותו הכוח המתמיר, הכוח המניע לחיים תוך כדי שאנו ניצבים מול אימת המוות ב"חיל ורעדה"? אולי זו העובדה שויניקוט מסכם במילים: I was alive when I died, שהסוף אינו יכול לאַיֵן את רגעיותם של רגעי השמחה ולא את ההתרגשות שלנו מול יופי, אצילות רוח, אומץ לב או תאוות חיים. נכון, העולם קשה, מר, אכזרי, מלא קטסטרופות בלתי נתפסות, נטול תקווה ובכל זאת, באותו הזמן כמה יופי יש בהרגשה שאתה חי, כמה אושר יש בהרגשה שאתה נושם אויר, נהנה מהקיום בתוך עורך.

 

 

לסיום, אשתמש בשיר של אמיר גלבוע שכותרתו "יצירה" כדי להביע תפילה משלי : 

 

                            "הִנֵּה אֶעֱשֶׂה כַּדּוּר מִן הַצַּעַר, 

                             כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יְשַׂחֲקוּ מוּל שֶׁמֶשׁ

                             כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן.

                             בְּכֹחַ אַחֲרוֹן אָטִילְנוּ,

                             מֵאֹפֶל שֶׁל יַעַר,

                             מִבְּרֵכָה רוֹדֵמֶת.

                             עֵר וְחוֹלֵם, 

                             סוֹעֵר 

                             וְשַׁאֲנָן, 

                             וְהַכַּדּוּר שָׁזוּר

                             כָּל צַעַר וְצַעַר. 

                             בַּכֹּחַ יִפְתַּח

                             שַׁעַר 

                             אַחֵר 

                             שַׁעַר..."