פרשת ״יתרו״ -
על הורות ונפרדות
תשע"ב, פברואר 2012, יום הולדת 65 של דבורה
רבים הפרשנים התוהים כיצד דוקא פרשה כל כך מכוננת עבור עם ישראל שבה מתרחש מעמד הר סיני ואולי אפילו לעולם כולו נקראת על שמו של יתרו, חותן משה. יש לציין שליתרו מיוחס מקום של כבוד בהיותו דמות בעלת שעור קומה גם בדתות אחרות. יתרו מופיע בקוראן ומתואר כנביא העיר מדיין שקורא לאמונה באל אחד ולצדק חברתי אך נתקל בלעג. גם אצל הדרוזים מופיע יתרו כאדם חכם, יודע ובוחר באל המונותאיסטי. מנקודת המבט היהודית, חז"ל מדגישים את מעמדו בעיקר בשל העובדה שלמרות שעבד עבודה זרה, שהיתה קיימת בימיו, ועל אף שהיה מיועציו של פרעה (שמות רבה, כז', ו'), הכיר לבסוף באלוהי ישראל, בכך הוא נבדל מבלעם ואיוב שהיו בני דורו (לפי תלמוד בבלי, מסכת סוטה, יא', א'). יתרו נחשב כמי שהתגייר לשם שמיים. ולכן במדרש משמשת קבלת יתרו כדגם לקבלת גרים לעתיד.
יש הטוענים כי הקשר בין שני חלקי הפרשה נעוץ בעובדה שיתרו הניח את אבן הפינה למערכת המשפט העברית בראותו את העומס המוטל על משה כשופט יחיד. לכן, הוא מציע למשה לבנות מבנה היררכי של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות שישפטו את העם. למעשה, יתרו לא רק הציע למשה עצה פרקטית אלא התווה את הדרך לבניית המערכת השיפוטית בישראל והיה הראשון שהציע להפריד את הרשות השיפוטית מזו המחוקקת בהציעו למשה: "היה אתה העם מול האלוהים" (יח',יט').
רש"ר הירש טוען (על סמך דברים, א', יג') שהאנשים שעתידים להתמנות הוצעו בעצם ע"י העם עצמו ומשה רק אישר ומינה אותם במעין בחירות דמוקרטיות. הוא מתבסס על פסוק מדברים א', יג' שאומר: "הבו לנו אנשים חכמים ונבונים ויודעים לשבטיכם ואשימכם בראשיכם".
במובן זה אפשר לראות את הקשר בין סיפור יתרו לעשרת הדברות כהטרמה, מעשה ספרותי מקובל מלשון טרם, שתחילת הסיפור, כינון מערכת שיפוטית רומזת על המשכו - כינון חוקה. אבל ישעיהו ליבוביץ' רואה בהקדמת סיפור יתרו לעשרת הדיברות משמעות עמוקה יותר מאשר תרגיל ספרותי גרידא. לדבריו, הנהגת החוק והמשטר בידי אדם, קדמה למתן תורה ע"י אלוהים, ומכאן אפשר ללמוד שאין התורה האלוהית ניתנת לבני אדם אלא אם כן הם עצמם מכשירים עצמם ואת חברתם לקבלת התורה האלוהית וראויים לה מבחינה מוסרית.
בעיני, יתרו הוא חוליה מקשרת בין עם ישראל לעולם, הוא המאמן הזר של נבחרת ישראל. הוא אינו שבוי בהאדרה - באידיאליזציה סובייקטיבית - של משה חתנו, אף על פי שיש לו הרבה סיבות להעריכו, אלא מספק נקודת מבט אובייקטיבית, מתבוננת. במובן זה הוא דומה להורה שראה את משה לא רק בהנהגתו הבוטחת אלא גם בתהליך התפתחותו, בתקופות שונות וקשות של חייו.
ישנם מקומות נוספים בהם יתרו מוצג כאדם הרואה את התמונה בפרספקטיבה רחבה ובבהירות. משה מבקש מיתרו: "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו והיית לנו לעיניים" (במדבר, י', לא'). אולם, בנקודה זו יתרו מסרב וגם כאן הוא מתווה דרך אולי כהורה או חכם שיודע מתי להפרד.
על רקע כל זאת, אני רוצה להציע פירוש נוסף לחיבור שבין סיפור יתרו ועשרת הדיברות תוך התמקדות בדיבר שבעיני הוא המורכב מכולם - "כבד את אביך ואמך".
עשר הדיברות הן יסוד מכונן בדרך החיים של הדתות הגדולות והחברה האנושית בכלל. אלה הן אבני יסוד בתודעה הדתית והמוסרית מעבר לכל מצוות התורה. על הדיברות הראשונות אין ערעור שכן הן מגדירות את התנאי לקבלת העמדה האמונית.
מנגד, חמש הדיברות האחרונות הן מצוות שצריכות להיות טריוויאליות, מובנות מאליהן, עבור רוב האנשים. ואילו לדיבר "כבד את אביך ואמך למען יאריכון ימיך" יש רלבנטיות דינמית, לא כעובדה אלא כמעשה והתמודדות של יום יום, שעה שעה.
חשיבותה של הדיברה עד כדי כך שר' שמעון יוחאי אמר ש"העדיפו הקב"ה עוד יותר מבוראו". בריאת האדם ע"י הוריו היא יצירה אלוהית. בתחילת ההתפתחות ההורים צריכים להיות מיני -אלוהים, טוטליים, מעניקי בטחון אבסולוטי. יש מי שאומר שמכיון שאלוהים אינו יכול להיות בכל מקום הוא ברא את האם. היהדות מעניקה לתפקיד ההורה תוכן משמעותי ואחריות רבה. כך מצווה על ההורים בספר דברים: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (יא', טו'). ההולדה אינה העיקר. העיקר הוא הפיתוח הרגשי-תרבותי-מוסרי. אהבה לילדים היא בסיס חשוב לצמיחתו הנפשית של האדם אולם לא פחות הכרחיים הם גבולות וכבוד בין הורים וילדים, הדדיים אך לא סימטריים.
המשוררת חוה פנחס-כהן אומרת: "הברכה הראשונה לזכר ונקבה היא היכולת לרבות, להרחיב את עצמם, להביא לשינוי המציאות סביבם. הריבוי אינו נשאר בתחום ההולדה בלבד, אלא נמשך בתוך השפה אל המילה 'תרבות', התרבות הנפש". כמו שיש באדם היצר להוליד ילדיו, לראותם כהשתקפויות של עצמו והמשכיות של עצמו בעולם, כי הם תבניתו הגנטית, כך ניתן להבין את הצורך של הנפש לריבוי.
אך כיצד מתרחש תהליך העיצוב של הילד? בתוך התהליך התפתחותי האוניברסלי ההורים מופנמים והופכים חלק מעצמנו. תוך כדי תהליך ההפנמה עדיין לא יכול הילד להבדיל מה ההשפעה החיובית ומה ההשפעה השלילית של ההורה, עם אילו חלקים רוצה להזדהות ולהיות כמו, ומאלו חלקים או תכונות של ההורה, הבן או הבת רוצים להבדיל עצמם. עם השנים, לומד המתבגר לזהות את אי המושלמות שבהוריו ודווקא אז נעשית מצוות כיבוד הורים חשובה הרבה יותר.
בשלב הבגרות, מרגיש, לעיתים, הדור הצעיר את ההורה כמכשול, כמערים קשיים, כמתעקש על רצונותיו ודעותיו, כמי שאינו מוכן להעביר את השרביט, אף על פי שלילדים כבר ברור שהם צעדו קדימה, שהם בעלי יכולות עצמאיות, מתקדמות והם מנסים להנתק מההורה המזדקן. ישנו מתח בין ההורה שרוצה לשכפל את דמותו ובין הילדים שרוצים להבליט את נפרדותם. כשילדים נפרדים אנו חשים הקלה ומצד שני, מרגישים אליהם געגועים עזים ומתקשים להימנע מלהחזיק בהם.
אם כך, מורכבותה של משימת ההורות היא במשימה הפרדוקסלית שאנו מגדלים את ילדינו כדי שייפרדו מאתנו. מורכבותה של המשימה היא גם שלצד סיפוק יצר ההמשכיות, אנו מחויבים להכיל את השוני והדמיון, הכעס והשמחה, הפגיעה והאהבה, התחרותיות והתמיכה – וכל זאת מתוך שיתוף ומרחק.
מטבע הדברים הילדים נלחמים בגנים, במסורת, בכל מה שהופנם בתוכם אך מורגש כלא שייך להם, ורק אחרי שיצליחו להשתחרר יחזרו למקום של ההמשכיות. ההורים נלחמים בשוני, בעצמאות, בכל מה שאחר בילדיהם. רק אחרי שיצליחו לקבל אחרות זו, יוכלו ההורים לשאת את היותם - בדרך הטבע - החוליה שפניה לחידלון, בתוך ההמשכיות.
כך מדמה הפסיכולוג יורם חזן את התהליך למרוץ שליחים. המשימה היא להעביר את המקל קדימה והיא מחולקת בין כמה רצים שתפקידם לרוץ קטע אחד ולהעביר את המקל לרץ הבא. השני זקוק לראשון כדי שיהיה לו מקל. אבל הראשון חייב למסור את המקל "שלו". לפעמים הראשון לא מעביר את המקל והלך המרוץ. לפעמים השני לא הצליח לקבל את המקל ואז גם הלך המרוץ.
תפקיד מרוץ השליחים הוא לאפשר חיים עצמאיים לילדים ולאפשר להורים לפרוש מן המרוץ לא מתוך תחושת חולשה אלא מתוך קבלה והשלמה, אולי כואבת, אך מתדלקת, להמשיך לחיות למען ההמשכיות, כמאמר הפסוק "וראה בנים לבניך". תנאי הכרחי לכל המהלך הוא שיש איזור חפיפה, שלב שבו ההורים והילדים מהווים יחידה אחת.
רפי, בן זוגי, מאוד אוהב לחזור ולקרוא בהקדשה שכתב יעקב פרויד לבנו שלמה, הוא זיגמונד. יעקב נתן לבנו בן השלושים וחמש מהדורה של תנ"ך (תנ"ך פיליפסון) ובו עמוד מול עמוד תרגום לגרמנית והוא כותב לו הקדשה מרגשת בעברית. יעקב אומר לעצמו כך: בני התרחק מן המסורת. אם אתן לו תנ"ך בעברית לא יקרא בו. אבל תנ"ך כמו זה הוא הזדמנות להפוך את התנ"ך שלי גם לתנ"ך לו. ואכן, זיגמונד פרויד שניסה להרחיק עצמו מהיהדות כחלק ממחשבותיו על הדת כאופיום להמונים, חוזר אליה בערוב ימיו לבחון בכלים פסיכואנליטיים דווקא את שאלת "זהותו האמיתית" של משה אבי האומה העברית.
אכן, הפרשה הזו ממקדת את תשומת הלב לאיזור החפיפה. יתרו מדגים לנו שאף על פי שמשה עצמו כבר אינו מתבגר אלא אדם מבוגר, עדיין הוא יכול לזכות בתמיכה רבה ובעצה טובה מיתרו. יתרו מייצג הצלחה גם בתפקיד ההורי - המבוגר האחראי: הוא מספיק קרוב למשה אך גם מספיק רחוק, מצליח להשיא למשה עצה באופן שתתקבל ולא בהתנגדות, מייצג מבט-על שנובע מנסיונו אך לא כופה את נוכחותו ובהמשך יודע מתי להיפרד, מתי לא באמת זקוקים לליווי הצמוד שלו בזכות ההפנמות והעצמאות שהתגבשו. במישור העמוק, כמבוגר בעל נסיון, יתרו מביא תרבות במובן של חוקה והתנהלות דמוקרטית.