דבורה פלורסהיים

השפעת טראומה וסבל על היחס לאחר

 

דרשה בשביעי של פסח

 

נדמה לי כי שביעי של פסח הוא הזדמנות נוספת להתבונן בלקחי ההגדה העמוסה בתכנים ומשמעויות ושבערב אחד ארוך וטעון  לחץ, יחץ, מדרשים וקניידלך – יש תמיד הרגשה שלא מיצינו את אין ספור המשמעויות. תמיד נשאר עוד חומר למחשבה. מה גם שבסך הכל שבוע מפריד בלוח העברי החדש בין שביעי של פסח ויום השואה. 

התורה וההגדה מפליגים בתיאורי הסבל שעבר על עם ישראל ובגאולה הניסית שלהם. אני רוצה לדבר הפעם על השפעת טראומה וסבל על היחס לאחר.

 

כשם שאנו יכולים לדון בהתפתחות זהות אינדיבידואלית, אנו יכולים לדון בהתפתחות של עמים. עמים "נולדים" באופן שונה. תפיסות ריאליות ופנטזיוניות של העבר מכוננות את הזהות הקבוצתית, וזו משפיעה על עמדות ופעולות בתוך חברה נתונה. חברות גם נבדלות זו מזו במידה שהן מספקות לחבריה "רקע של בטחון" או "רקע של איום". זהו רקע או תחושה שנספגת בתוכנו מאז ינקותנו. החיים בחברה הישראלית קרובים יותר לחיים מהסוג המאוים  וכך חלק גדול ממשאבינו הכלכליים, הרגשיים, הלאומיים מושקעים בלהשיג בטחון. מרכיב זהותי מרכזי נוסף של החברה הישראלית הוא מידה גבוהה של פטריוטיזם, זוהי הזיקה הנוצרת בין היחידים, הלאום שהם משתייכים אליו והארץ שבה הם מתגוררים. פטריוטיזם, שלעיתים אף כרוך בהקרבת חיים, מבוסס על מניעים אנושיים בסיסיים, ובא לביטוי דרך אמונות המביעות השתייכות, אהבה, דאגה, איכפתיות ונאמנות. פטריוטיזם אם כן נשען על נרטיבים של העם ועל הזכרון ההיסטורי שלו. במקרה שלנו הזכרון ההיסטורי טבול בדם ובסבל: אנחנו זוכרים את יציאת מצרים, את אשר עשה לנו עמלק, את גרוש ספרד וכמובן- השואה שהיא הטראומה האיומה מכל, ואנחנו הרי ממשיכים לחיות בחוויה של טראומה מתמשכת ומלחמות חוזרות. 

 

לא אוכל כמובן להיכנס כרגע לדיון על כל ההשלכות של הטראומה. אציין כמה נקודות: טראומה הינה הפרה דרמטית של סדרי עולם, קריסה של הסדר הקודם, התפרקות של הבטחון הבסיסי. בנייה מחדש מחייבת לעיתים מצב של הפקעת זכר הטראומה מהזכרון שלנו, בידודו והשכחתו. מצד שני, לעיתים אנו נצמדים באופן אובסיסיבי (למשל, דרך סיוט) לחזרתיות אין סופית כדי לבנות נרטיב שאפשר לחיות אתו. כך דרכו של עולם, שהסובל צריך לגייס הרבה כוחות השרדותיים ומטבע הדברים תפיסת עולמו נעשית דרוכה וחירומית, ראייתו נעשית מצומצמת, אגוצנטרית וסוביקטיבית. 

לסבל גם תופעות לוואי שליליות רבות: רחמים עצמים, הרהורי נקמה, צדקנות והאשמה עצמית. 

תגובה פוסט טראומטית, המסתכלת על העולם אך ורק דרך משקפי הקורבן, מונעת אמפטיה כלפי אחרים בטענה ש"הסבל שלי חמור בהרבה". היא גורמת לדמוניזציה של האחר והשלכת הרוע עליו. 

באופן זה מפרש ה"ילקוט מעם לועז" את מה שהמצרים עוללו לבני ישראל: וירעו אותנו- הם עשו אותנו רעים כי הוציאו שם לועז עלינו. המצרים עשו אותנו רעים, עשו לנו דמוניזציה ועל ידי כך הצדיקו אפליה, חוסר שיוויון וחוסר מוסריות כלפינו. 

 

ס. יזהר טוען בחריפות שהחברה הישראלית נבנתה על תפיסה היסטורית בת אלפי שנים של "אימת קורבן". וואמיק וולקן, פסיכולוג ממוצא גיאורגי שחי בארה"ב טבע את המונח "טראומה נבחרת""chosen trauma" - , טראומה שלא עוברת עיבוד ומשום כך מועברת מדור לדור. 

ברגע שטראומה נבחרה, האמת ההיסטורית ביחס אליה יורדת בחשיבותה. מה שמשנה הוא המקום שהיא תופסת ביצירת הזהות של הקורבנות ויצירת הייצוגים המנטליים של הקורבנות. לעיתים קרובות, גם טראומות נוספות ממוזגות בתוך הטראומה הראשונית. ומכאן, גם השימוש שיכולים לעשות מנהיגים פוליטים להבעיר את הנושא.

הגם שאני מסכימה עם הגדרתו של וולקן, אני מתקשה באופן איש ומקצועי  להישאר עם הגדרת "הבחירה",כשמדובר בטראומה בסדר גודל של השואה. ובכל זאת ההמשגה שלו מסייעת להבין את מקום התקיעות שלנו ושל אחרים במקום שיש סכסוכים לאומיים. 

 

יהודה עמיחי לדעתי מייצג תפיסה פחות בקורתית ויותר אקזיסטנציאלית אך גם מבטא, בעיני, את ההשלכות של הטראומה :
                      "אֲנִי לֹא הָיִיתִי אֶחָד מִשֵּׁשֶׁת הָמִילְיוֹנִים...

                       אֲבָל הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן

                       נִשְׁאֲרוּ בִּי, וְעַמּוּדֵי אֵשׁ וְעַמּוּדֵי עָשָׁן מַרְאִים לִי

                       אֶת הַדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם, וְנִשְׁאַר בִּי הַחִפּוּשׁ הָמְטוֹרַף

                       אַחֵר יְצִיאוֹת הַחֵרוּם וְאַחֵר הַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים..."

 

לדעתי, ההתיחסות להגדה ולזכרון הקולקטיבי שבה, צריכה להיות דיאלקטית: לזכור ולעבד את הטראומה ולהעביר מדור לדור גם אזהרה. זכור את אשר עשה לך עמלק : א) לא רק לך  ב) זכור את העמלקיות. עלינו לחזור ולשנן את הסכנה בהצמדות לסבל שעלול להפוך אותנו לכהים ואולי אפילו לא מוסריים בדיוק כמו רודפינו. לעומת זאת, עלינו לחשוב כיצד זכרון הסבל יכול להפוך אותנו לאומה טובה יותר, רגישה יותר, מוסרית יותר. נדמה לי  שזה המסר של ההגדה שכבר בתחילתה מדגישה את "הא לחמא ענייה, כל דצריך ייתא ויאכל". המסר אינו רק, בעיני, לתרום באמצעות סמס לאגודות מיטיבות אלא הרבה יותר אוניברסלי.

 

ראשית, יש צורך להכיר בסבל, לתת לו הכרה. להגיד לאדם שמתמודד בגבורה עם מחלה- "בעיני אתה לא חולה", או "הגיע הזמן שלא תזכיר את סבלך" זו אמירה מאוד בעיתית כיון שהיא מפקיעה מהסובל את ההכרה בסבלו. כך גם במישור הקולקטיבי.

אנו היהודים התעקשנו שהאו"ם יקבע יום לזכר השואה. הארמנים שחוו רצח עם עדיין לא זכו להכרה אנושית מסיבות פוליטיות. אנו מחויבים לזכור ולהעניק הכרה לסובל דווקא משום שאושוויץ לא היה פלנטה אחרת; דווקא משום שזאת היתה אותה פלנטה, הפלנטה של המין האנושי, של המין הלא-אנושי, הפלנטה שלנו. "הפלנטה האחרת" היא העולם שבו אנחנו חיים, שבו אנחנו מתים, מתים וממיתים.
נכון, לשואת היהודים נודעים אפיונים משלה. ספק אם אי-פעם ישבו אנשים על מדוכת ההשמדה של עם שלם, הגו רעיון של "פתרון סופי", תיכננו בקפידה, וביצעו בשיטתיות וביעילות מזימה שאת זרעיה אפשר לזהות אצל פרעה .

אך אין כלל צורך להשוות בין שואה לשואה, בין ג'נוסייד לג'נוסייד, כדי להכיר בסבלם של עמים אחרים ולהזדהות אתם. השואה היהודית היא כה שטנית, ועל כן היא גם מתירה לנו להתחלק בסבל ובכאב, ולא לתבוע לעצמנו מונופול. גם כשנתחלק, תמיד יישארו לנו עודפים כבדים מנשוא.

ולכן, דווקא אנחנו, היהודים באשר הם, הקורבנות הטבעיים וההיסטוריים, חייבים להיות מובילי המסר מקצה העולם ועד קצהו. אנחנו צריכים להתפתח מראייה של שחור-לבן, אנחנו והם, לראיה אינטגרטיבית. להשתחרר מהחלקים של מצרים בתוכנו.

בקובץ "הלילה הזה" - הגדה ישראלית שערכו מישאל ציון עם נעם ציון מצאתי עימוד של מצוות התורה ביחס לאחר, לבין הנחית פרעה למנהיג ויחסו לכפופים לו, כפי שמופיע בכתב מן המאה ה-16 לפנהס של פרעה אמנמחת.