סבל, שחיקה ו״עייפות החמלה״
אחד האתגרים המשמעותיים בטיפול במחלות כרוניות או כאלו הכרוכות בסבל ממושך הוא המנעות משחיקה של הצוות המטפל. ליווי מתמשך, קרוב ומעורב בחייהם של חולים ומשפחותיהם יכול לגרום ל"עייפות החמלה". האם היפוכה של תחושה זו היא מנוחה מחמלה? אני מטילה ספק. לאמיתו של דבר אני מאמינה שלא רק שאי אפשר להתחמק מהסבל,
של הזולת ושל עצמנו, אלא שהמחירים של המנעות והכחשה אולי גדולים אף יותר. ההתמודדות עם הסבל לא מאפשרת המנעות.
אני גורסת כי ניתן להשתמש בסבל כמנוע צמיחה, וכי כוחו של הזולת – המטפל, המלווה - בהפיכת הסבל לנסבל. אני מאמינה שאין לחפש את התקווה בעתיד הרחוק אלא ברגעי רגעיותו של הרגע, ביכולת ליצור מרחב פוטנציאלי שבו בכוחות משותפים מתאפשר ליצור תנועה עדינה ממצב שלא ניתן לשאתו למצב ובו שביב של תקווה. האמפתיה והחמלה הן אלו שמקנות כח למטפל להחזרת התקווה וליצירת שינוי – אצל המטופל ואצל עצמו.