פסיכותרפיה תחת אש
אפשר להתייחס לחברה הישראלית כאל שבט מודרני שבו הקולקטיביות והאתוסים הקולקטיביים שימשו כנדבך לבניית הזהות הכללית והפרטית. במצב של טראומה לאומית נמשכת, כפי זו המאפיינת את החברה הישראלית, מתמודדים מטופלים ומטפלים גם יחד, עם חוויות טראומטיות הולכות ומצטברות. בתקופות חירום, בה מטשטש ההבדל בין החזית והעורף, מטשטש גם הגבול בין מטופל ומטפל, כשכל אחד מהם, כמו כולנו, עלול להיפגע.
במצבים אלה מתרחשת דליפה של העולמות החיצונים והפנימים של המטופל והמטפל וזו עשויה לפגוע בפונקציות הטיפוליות. נראה כי דווקא במצבים אלה, אין לקלינאים ברירה, כי אם להפוך שותפים של מטופליהם ולהשתנות יחד אתם. המטפל - כמו ההורה - צריך להגן עליו מפני טראומה מצטברת על-ידי כך שיסנן ויווסת את הגירויים, הן מבחוץ והן מבפנים, באמצעות "רגעי אשליה" (ויניקוט) באופן שבו תתאפשר הצמיחה של המטופל מחיים השרדותיים לחיים בעלי משמעות ויצירה. המטפל נדרש להשתמש בעולם האסוציאציות שלו ובמציאות החיצונית שחודרת לחדר, לא כדבר מפריע אלא כחלק מהעולם המשותף המקיף את המטופל ואת עצמו, כמו גם לסייע למטופל לנוע מחוויות קולקטיביות לייחודיות ולהפך. על המטפל להיות אנושי גם במובן המוסרי, אך גם במובן של להכיל את הרוע, לא להיהרס ולשמור על האמונה בטוב ובחיים.
המרחב הטיפולי צריך להציע אפשרות למפגש עם המציאות הבלתי אפשרית. חדר הטיפול ישמש כמרחב מוגן ומגן, מכיל, לא פרוץ אך גם לא אטום, כאי של שפיות, מקום של הפוגה ואי של תקווה.