״לקטוף פרחים מקצה ההתקיימות״:
תקווה בפסיכותרפיה - אשליה או חוויה אסטטית מחוללת תמורה
לגלות סימני חיים בים המוות במקום הנמוך בעולם, זוהי היא משימה טיפולית ואתית ממדרגה ראשונה. בעיני זוהי התקווה. ייתכן, שההגדרה המקובלת של התקווה כהמתנה, תשוקה, מלווה באמון או בטחון שמשהו טוב יתאפשר בעתיד גרמה להרחקתו היחסית של המושג מעולם הפסיכואנליטי וקישורו עם אשליה שלילית ומזיקה.
ההכרה העכשווית בחיוניות הנגיעה במימד האונתולוגי של החוויה, במימדים טרסנדנטליים, מיסטיים ואסטטים כמרכיבים בלתי נפרדים מהחוויה הטיפולית או מן המפגש הטיפולי, מאפשרת, לדעתי, לשוב אל מושג התקווה. ייתכן שהחיפוש אחר התקווה צריך להתמקד במרחב פוטנציאלי שנוצר, לא במקרו אלא במיקרו, ברגעים אסטטיים (בולאס), בתנועה עדינה בין מצב בלתי נסבל למצב נסבל, בתנועה עדינה מחושך לאור, לעיתים בצלילים שבין המילים, בסימנים אנומליים שאולי מעידים על חיים. לא פעם, תנאי הכרחי לחיפוש שכזה הוא היכולת של המטפל לגייס את תשוקת החיים שלו, את אמונתו כדי להחזיק את התקווה למטופל מול כוחות השאול.