"המוות הוא המקום שאין בו שדיים״
(רמון גומז דה לה סרנה)
מעטים הכותבים הדנים במטפל כאדם ובאופן שבו חוויות טראומטיות הנוגעות בחיים ובמוות שלו משפיעות על הטיפול. במאמר זה אתאר ואדגים דילמות טיפוליות, אנושיות ואתיות מהותיות, שמתעוררות עקב מחלה קשה-מסכנת חיים של המטפלת. דילמות אלה הן מעבר לשאלות הנוגעות להעברה נגדית או לחשיפה עצמית, שבמרבית החומר התיאורטי העכשווי תופסות את מרכז הדיון. במרחב הטיפולי מתחוללת דרמה של מלחמה על החיים. היכולת לשמר את המרחב ה"אשלייתי" ואת ההכלה מאוימות, כש"מציאויות" שונות דולפות או חודרות לתוך מרחב מוגן ושמור זה. בנסיבות שכאלה נפגע המרחב בין פנטזיה ומציאות, נפגעת היכולת של המטפל לנוע בין היותו אובייקט לסובייקט. הדבר קשה במיוחד בתקופה בה המטופל זקוק למטפל כאובייקט ורצוי שהמטפל "ישים בסוגריים" את הסובייקטיביות של עצמו. במיוחד אדגים את הקושי, האימה והקרב על החיים עם מטופלים שלא החלימו משליטתו של המוות בחייהם. עם כל זאת, נותרת התקווה שלהתמודדות אותנטית עם מציאות טיפולית מורכבת, יש גם פוטנציאל להעצים את המטפל ואת התהליך הטיפולי ולספק חוויה בינאנושית משמעותית עשירה ומצמיחה.